חודש שבט כבר נכנס, ואיתו מריחים את ההתחדשות – “יצאו רוב גשמי השנה” – האדמה רוויית גשמים – והאילנות מתחילים לינוק את חיותם מגשמי השנה החדשה. אולם – הדבר עדיין לא ניכר כלפי חוץ. העצים עודם עירומים בשלכת, החורף עדיין בשיאו ונדמה כאילו שום דבר לא השתנה. אז מה, בעצם, המשמעות והחידוש של ט”ו בשבט? …
אחרי שבנ”י היו שקועים במ”ט שערי טומאת מצרים, בפרשתנו הם זוכים להיגאל ולצאת ממנה. כחלק מתהליך הגאולה הם נדרשים לעשות שתי פעולות שקשורות בדם: הזאת דמו של קרבן הפסח על שתי המזוזות ועל המשקוף, ועשיית ברית מילה. חז”ל דורשים ששתי המצוות האלה נרמזות בדברי הנביא יחזקאל, שמתאר את “לידת” עם-ישראל במצריים כתינוקת עזובה שמתגוללת ברחובות …
אחד הדברים הכי בסיסיים שכל אשה שפוגשת את המחזור החודשי נפגשת איתו ללא שום ידע, הכשרה מיוחדת או התעמקות, בין אם היא שומרת טהרה ובין אם לא, בין אם היא נשואה ובין אם היא רווקה או אפילו נערה, הוא העובדה שיש 2 מצבים במעגל החודשי: ישנם ימים “אדומים” של דימום, וישנם ימים “לבנים” (או שקופים) …
פרשת השבוע עוסקת במיילדות העבריות ובסיפור לידתו של משה רבינו, ובהקשר הזה אני רוצה להתייחס לשאלה שנשים רבות שואלות את עצמן (בקול או בשקט) בהקשר של טומאת היולדת במהלך הלידה ולאחריה: אם הלידה היא תהליך מרומם וקדוש של שותפות עם הקב”ה בהבאת חיים חדשים לעולם, מדוע האישה נטמאת בלידה, וכיצד יתכן שדווקא ברגעים כל-כך קשים …
“כי חיות הנה” – על טומאת היולדת וכח החיים שגנוז דווקא בתוך הטומאה לקריאה »