אחד הדברים הכי בסיסיים שכל אשה שפוגשת את המחזור החודשי נפגשת איתו ללא שום ידע, הכשרה מיוחדת או התעמקות, בין אם היא שומרת טהרה ובין אם לא, בין אם היא נשואה ובין אם היא רווקה או אפילו נערה, הוא העובדה שיש 2 מצבים במעגל החודשי: ישנם ימים “אדומים” של דימום, וישנם ימים “לבנים” (או שקופים) בהם אין דימום אלא יש הפרשות חסרות צבע.
זאת אומרת: יש בתוך הגוף הנשי “מקור” (זה אחד הכינויים לרחם, “מקור החיים” בתורה) שלפעמים יוצא ממנו דם ולפעמים יוצא ממנו מים.
התופעה של תחלופה בין מים לדם וחוזר חלילה – מצויה גם אצלנו בפרשה – במכת הדם (וגם באותות למשה בפרשת שמות): מי היאור הופכים לדם, וחוזרים אח”כ בחזרה להיות מים.
מה המשמעות של התחלופה הזאת? ומה נוכל ללמוד ממנה לגבי התחלופה החודשית הנשית?
ננסה להתבונן בכך מעט באמצעות דבריו המדהימים של הרב יהושע שפירא:
“אות הפיכת מי היאור לדם הינה שיקוף ועידון לתפיסת אלוהות החפצא של היאור. המצרים האמינו, כי היאור הוא האלוהים, מפני שהוא מקור החיים של עולמם. טעותם הייתה, שהם התעלמו ממי שמחיה גם את היאור עצמו. הרי האלוהות אינה רק מחיה את העולמות וממלאה אותם, אלא נמצאת אף למעלה ומעבר להם. אות זו הינה שיקוף לתפיסה המצרית של האלהת החיות שבתוך העולמות, והתעלמות ממקור החיים שמעבר להם.
המים והדם שניהם נוזלים של חיים, אך קיים הבדל ביניהם. המים הם החיים שמחוץ לאדם, ואילו הדם הוא החיים שבתוך האדם. המים הם שורש החיים שלמעלה מהחיים עצמם, והדם “הוא הנפש”, הוא החיים שבתוך האדם עצמו. המצרים התייחסו לשפע החיים שבתוך העולמות כשורש ומקור לעולמות, ובכך
בעצם, הפכו מים לדם. לדעתם, היאור הוא עורק החיים של המציאות, לכן לשיטתם, צריך לזרום בו דם. כך אכן מתרחש במכת דם, כשיקוף מדויק לתפיסת אלוהות החפצא המצרית.
אולם באמת הדם הוא מקור החיים הפנימי של הגוף, ואין הוא ראוי לשמש מחוץ לו. כאשר הדם יוצא החוצה, נפשו של אדם קצה בו, וכל הארץ מבאישה. באותו אופן, כשהאלוהות היא חפצא, ואין כל רצון ובחירה, הכל זורם ללא סוף וללא תכלית. מתוך כך נוצרת מציאות של שעבוד שאין כדוגמתו, ובמהרה מתברר כמה עיוות יש בתפיסה זו. החיות הפנימית של העולמות זקוקה לחיות חיצונית שמעבר לה. אך כאשר מסתפקים המצרים רק בחיות פנימית, אזי מתגלה כי היא לעצמה אינה אלא ריקבון ומוות.“
מסביר הרב יהושע שפירא, שהפיכת המים לדם משקפת את תודעת הניתוק המפריד בין החיות הא-לקית הפנימית מתוך הגוף המבוטאת ע”י הדם, נוזל החיים הפנימי של הגוף לבין המקור הא-לקי שמעבר לאדם שמחיה אותו – המיוצג ע”י המים, נוזל החיים החיצוני שמחיה את הגוף מבחוץ.
בשבוע שעבר דיברנו על מציאות הטומאה ועל המהות שלה כ”אטומה” – אוטמת את האדם לעולם שמחוץ לו ומובילה אותו להתכנס בתוך עצמו לתהליך של זיהוי ובירור כוחות החיים הפנימיים שלו, במנותק מכוחות החיים החיצוניים, וכך הסברנו את העובדה שהטמא אינו יכול לבוא במגע עם הקודש – הקודש מפגיש אותנו עם המקור הא-לקי שלנו ועם הופעת הקדושה שמעבר לעולם. הטמא מכונס בתוך עצמו, מנותק ועוסק בבירור כוחות החיים הפנימיים של עצמו.
אם נשתמש בשיקוף שהרב יהושע שפירא מתאר: האדם הטמא נמצא במצב שבו החיות שלו היא חיות של “דם” – מנותקת מהמקור, אטומה למציאות החיצונית, ומחפשת את מקור החיות בתוכה פנימה. תהליך הטהרה יוביל אותו לזיהוי מחודש של מקור ה”מים” החיצוני (ולא במקרה כמעט כל סוגי תהליכי הטהרה קשורים במגע עם מים) ולגילוי הקשר שבין החיות הפנימית שלו למקור הא-לקי שמעבר לו.
במובן הזה המפגש החודשי שלנו, הנשים, עם הדם שיוצא מהמקור הפנימי שלנו – הוא האפשרות שלנו לברר את כוחות החיות הפנימיים שלנו מתוך עצמנו, דרך המציאות של הטומאה איתה אנו נפגשות, ומתוך הבירור הזה נוכל לחוזר ו”להפוך דם למים” דרך תהליך ההיטהרות והחזרה שלנו אל “מקור מים חיים”
אז יהי רצון שנזכה לעבור בכל חודש את התהליך הזה בצורה הטובה ביותר, שנצליח גם בתוך ימי הטומאה, הניתוק והאטימות לא ליפול לסכנה של “לי יאורי ואני עשיתיני” אלא לזכור את המקור הא-לקי שמחיה אותנו – וע”י כך ימי הטומאה יוכלו להיות חלק מתהליך של בירור וצמיחה חודשית שתצמיח כוחות חדשים של טהרה וחיבור למקור הא-לקי שלנו בכל חודש מחדש.