פרשת השבוע עוסקת במיילדות העבריות ובסיפור לידתו של משה רבינו, ובהקשר הזה אני רוצה להתייחס לשאלה שנשים רבות שואלות את עצמן (בקול או בשקט) בהקשר של טומאת היולדת במהלך הלידה ולאחריה:
אם הלידה היא תהליך מרומם וקדוש של שותפות עם הקב”ה בהבאת חיים חדשים לעולם, מדוע האישה נטמאת בלידה, וכיצד יתכן שדווקא ברגעים כל-כך קשים וכואבים שחווה אישה (אולי הכי קשים וכואבים בכל ימי חייה) היא מנועה ממגע תומך של בעלה?
לא אכנס כאן להסברים ההלכתיים לגבי דיני טומאת יולדת ולגבי השאלה ההלכתית מאימתי נאסרים בני-הזוג בתהליך הלידה, אני רוצה הפעם להתייחס בעיקר למושג “טומאה” שמגדיר את האיסור, ומהיבט קצת אחר ממה שמתייחסים אליו בדרך כלל.
אני מניחה שהרבה נשים מכירות את ההסברים השונים על המשמעות של טומאה כהיעדר חיות, ואת טומאת היולדת כמבטאת הסתלקות של חיות א-לקית.
אני הפעם רוצה דוקא להתייחס להיבט אחר של הטומאה: המילה טומאה, בסיכול אותיות קשורה לשורש א.ט.ם , והא מבטאת מציאות שבו הנפש שלנו נאטמת ונסגרת מהיכולת שלה לקבל את האור הא-לקי. הנפש זקוקה כרגע לתהליך בירור פנימי של כוחו החיים העצמיים שלה, של ההגדרה העצמית האישית והנפרדת. לצורך הבירור הזה יש צורך בהתנתקות מהקשר עם כל העולם ובהתכנסות והסתגרות פנימה, לבד, בצורה אטומה ומנותקת לצורך הבירור העצמי הנפרד.
כשאשה (או כל אדם) נטמא – הוא נהיה מכונס וסגור בתוך עצמו, יונק את מקורות החיות שלו רק ממה שיש בתוכו ולכן האדם הטמא לא יכול לבוא במגע עם הקודש – המפגש עם החיות הא-לקית שנמצאת מעבר לאדם ומצריכה ממנו להיות כלי ראוי כדי לקבל את החיות הזאת. ליכולת הזאת לקבל את האור הא-לקי, להיות כלי “שקוף” ומזוכך לקבלת האור שמעבר לו – אנו קוראים טהרה.
גם בקשר הזוגי – ישנם שלבים בהם יש פתיחות ויכולת של בני הזוג (ובמיוחד של האשה) להיות כלי שמקבל את השפע שבן-הזוג יכול להעניק לי, ויש שלבים בהם יש צורך בהתכנסות של כל אחד מבני הזוג (וביחוד של האשה) בפני-עצמו, לבירור, הגדרה וזיכוך של הכוחות העצמיים והנפרדים שלו.
אם כך, למצב הזה בו האדם אינו פתוח לקבל כוחות חיצוניים לו וזקוק להתכנסות פנימית בתוך עצמו אנו קוראים טומאה, “אטימות”, והלכות טומאה וטהרה הן הכלי ההלכתי שמאפשר לאדם את ההתכנסות, הניתוק מהסביבה והבירור העצמי המתלווה לה על-מנת שבסיום מהלך הטומאה תהיה אפשרות מחודשת להיטהר ולקבל את השפע הא-לקי.
לכן, כשמתייחסים להיבט של ה”אטימות” שבטומאה – הטומאה היא מצב בו יש צורך בהתכנסות נפשית פנימה למקום פנימי-אישי שהוא מנותק, נפרד ו”אטום” לזולת.
כמובן שהמגמה הסופית היא לשוב ולהיטהר – להיפתח מחדש לעולם וליכולת השיתוף וההתאחדות. על-מנת להגיע לקדושה ולייחוד, אבל הדרך לשם עוברת דרך שלב ה”טומאה” – היכולת לגלות את הנפרדות.
במובן הזה העובדה שהתורה לא רק מכירה בצורך ובערך של הנפרדות אלא אפילו בהכרחיות שבו ובהיותו חלק בלתי נפרד ממעגל החיים האנושי, והעובדה שהיא “מכריחה” אותנו להיכנס לתוכו היא חדשנית, עמוקה ומדהימה!
ההבנה שחלק מתהליך הלידה הוא מפגש אישי מחודש עם כוחות החיים שבי ובשבילו יש צורך בהתכנסות אישית למקום נפרד שהוא רק שלי, שבו אני לא תלויה באף גורם חיצוני- גם לא בבעלי, ומוצאת את מקורות התמיכה והכח שלי בתוך תוכי ומתוך עצמי ומשם לא רק נולד תינוק, באים חיים חדשים לעולם (“נפרדים” ממקורם: נשמה שיורדת ומגיעה לעולם הזה הגשמי, וגם תינוק שמפסיק להיות “עובר ירך אמו”, מתנתק מחבל הטבור ומתחיל את מסע הנפרדות שלו בעולם) אלא גם “נולדת אמא” שמגלה את עצמה מחדש מתוך עצמה, הצד ה”נפרד” שבה, שאטום לעולם החיצוני, ולא תלוי ונשען על כוחות מבחוץ אלא על הכוחות האישיים הפנימיים – היא היא הטומאה, והיא היא החידוש שהכנסת מושג הטומאה לתוך תהליך הלידה מאפשרת ויוצרת.
ככל שהיולדת מגיעה לתהליך הלידה מתוך ההבנה העמוקה הזאת, ומאפשרת לעצמה את ההתכנסות הפנימית, הניתוק מהסביבה והריכוז בבניה העצמית הנפרדת ובבירור הכוחות העצמיים שלה – היא עוברת תהליך שבונה בה כלי חזק יותר, מבורר יותר – הן במשך הלידה עצמה והן בתקופת הטומאה שאחריה – ומתוך כך היא תוכך לשוב ולהיטהר ולהתאחד מחדש עם בעלה ככל שלם יותר, מבורר יותר ומקודש יותר – ותהליך הטהרה שהיא תעבוד יאפשר לכל כוחות החיים שהתבררו בזמן הטומאה לזכך את עצמם ולהפוך לכלים זכים וטהורים שמאפשרים את האחדות המחודשת בין אשה לבעלה ומתוך כך ש”זכו”=הזדככו – תוכל השכינה לשרות ביניהם.
ניתן להקביל את כל התהליך הזה של טומאת הלידה – ותהליך הטהרה שאחריה גם לתהליך שעם-ישראל עובר במצרים.
בשבוע שעבר עסקנו בהקבלות שבין הירידה למצרים לתהליך החודשי של קבלת הוסת, ודיברנו על המוכנות הנפשית “להסכים לרדת למצרים”.
הפרשה שלנו מגלה לנו שדווקא שם, במצרים, בתוך מ”ט שערי טומאה, מתרחשת לידה – בני-ישראל יורדים ב 70 נפש למצרים – אבל שם, דוקא במקום הכי נמוך וטמא, הם פרים ורבים והופכים לעם של שישים ריבוא – לידתו של עם-ישראל מתרחשת בתוך ומתוך טומאת מצרים.
נוסף על-כך – שם, ודווקא שם, בשיא השעבוד והגזירות – נולד מושיעם של ישראל. וכשהוא נולד – מתמלא הבית אורה – כבר בתוך הטומאה והשעבוד – מתגלה הפוטנציאל של הגאולה והאור – אותו כח שיאפשר לעם-ישראל לצאת ממצרים ולהיגאל, לעבור במשך 49 יום מסע של טהרה (שמקביל לשבעה נקיים – 7*7) ולהגיע ליום הכלולות – מתן-תורה, המפגש והאחדות שבין כנסת-ישראל והקב”ה.
אז יהי רצון שנזכה לראות את הערך של הבירור העצמי מתוך ימי הטומאה, ונוכל לראות את הפוטנציאל העמוק הטמון בהם, ומתוך כך נוכל להוליד מתוך עצמנו את הכוחות של הגאולה שטמונים בנו ולהגיע מתוך בירור ותהליך של היטהרות אל הארת הקדושה של המפגש השלם בין איש ואשתו – והשכינה שביניהם.
שבת שלום,
ליאון