השנה צום עשרה בטבת חל ביום שישי ונכנסים לתוך השבת עצמה בצום.
ידועים דברי האבודרהם המובאים בפוסקים שמתוך הביטוי “בעצם היום הזה” שמובא בתיאור אירועי עשרה בטבת נלמד שאפילו אם הצום היה חל בשבת (מה שלא קורה בלוח השנה הקבוע שלנו, אבל כן יכל לקרות כשהיו מקדשים את החודש עפ”י עדי-ראיה) הוא לא היה נדחה אלא היינו צמים בשבת – כמו שאכן קורה ביום-הכיפורים.
מה מיוחד בעשרה בטבת שחמור יותר משאר התעניות ואפילו מתשעה באב שנדחה מפני השבת?
אנו יודעים שעשרה בטבת הוא היום בו הושמה ירושלים במצור. ביום זה עוד בכלל לא התרחש חורבן בפועל, אלא זהו יום ראשית הפורענות, היום בו נגזרה הגזירה.
מסביר זאת החת”ס (תורת משה, שקלים, כ) בצורה מעמיקה: עשרה בטבת, ראשית המצור, הוא היום בו בי”ד של מעלה דנו וגזרו על החורבן העתידי. ממילא בכל שנה מחדש מתכנס ביום זה בי”ד של מעלה ודנין על החורבן: האם הגיע כבר הזמן לבנות מחדש את המקדש או שגם השנה ידונו אותו להמשיך בחורבנו – זאת עפ”י דברי חז”ל שכל דור שלא נבנה ביהמ”ק בימיו – כאילו החריבו. עשרה בטבת הוא היום בו דנים מחדש האם הדור הזה ראוי לבניין המקדש או לא.
אם כן, מסביר החת”ס, אנו לא צמים כביטוי לאבל, כמו בתשעה באב ויתר התעניות, כי הצום איננו על העבר – על החורבן שהיה פעם, אלא על העתיד – על השאלה האם החורבן יימשך או יפסק מכאן והלאה. לכן צום עשרה בטבת מקביל לצום יום-הכיפורים – צום שמטרתו תשובה וכפרה לקראת העתיד. צום שכזה – הוא צום שמתקן את העולם ובונה אותו – ולכן הוא צום של עונג שאינו דוחה את השבת! כשם שביום-הכיפורים “עיצומו של יום מכפר” ביחד עם התשובה, ככה גם עשרה בטבת, “בעצם היום הזה” – הוא יום של תשובה שמהותו תיקון לקראת העתיד.
ומה הקשר אלינו, הנשים, ולמחזוריות החודשית שלנו?
אנו יודעות שכל בית בישראל הוא משכן להשראת שכינה ומהווה ממש אבן בחורבות ירושלים, כדברי חז”ל ש”כל המשמח חתן וכלה כאילו בנה אבן בחורבות ירושלים”. – אם כן, יום בו בי”ד של מעלה דן על העתיד של ירושלים – על בנין אפשרי של חורבות ירושלים הוא יום שמהווה עבורנו הזדמנות לתשובה ותיקון לקראת הבניה העתידית של האבן הפרטית שלנו: יום של אהבת-חינם זוגית שתקרב את הבנין, של תשובה ותיקון הפגמים שיוצרים ריחוק ומפירים את השראת השכינה בינינו, יום של התכנסות פנימה אל התא הזוגי שלנו, שנמצא לפעמים “במצור” בין חומות הבית שלנו ובירור השורש שקושר ומחבר בינינו.
על-גבי מינוף יום זה לתשובה, תיקון ויצירת תשתית לבנין קומה עתידית של גאולה והשראת שכינה בבית הפרטי של כל אחת ואחת, אני רוצה להציע התבוננות נוספת שקשורה לעבודת ה’ במחזוריות הנשית החודשית:
כולנו מכירות את התנועה החודשית בין קירבה לריחוק זוגי, בין מצב של “מותרים” למצב של “אסורים”.
הרבה נשים חוות את ימי האיסור וההרחקות כימים של מגבלה, מצור, סגירות וריחוק שמתקשרים עם סוג של גלות, חורבן וחיסרון זוגי.
אולם, ניתן להתבונן על הימים האלה, ימי המצור שבו “ירושלים” הפרטית שלנו נמצאת במיצר ומנותקת מהעולם החיצוני – כימים שת תשובה ובניה לקראת העתיד. ימי דין שבהם דנים על הפוטנציאל הזוגי שיש לנו, על מה ניתן לבנות ולתקן לקראת המפגש הזוגי הבא, העתידי, בימי הטהרה שיבואו, על-מנת שהוא יהיה מפגש של גאולה, תיקון, והשארת שכינה במקדש הפרטי שלנו.
אני מצרפת לכן את השיר המדהים של רעות גזבר על הקשר בין “ירושלים” הכללית והפרטית:
יְרוּשָׁלַיִם וַאֲנִי אֲסוּרוּת. הִיא
מְדַּמֶמֶת כְּבָר יוֹתֵר מִדַּי שָׁנִים
מַכְתִּימָה, שׁוּב וָשׁוּב, אֶת הָרְחוֹבוֹת הַלְּבָנִים
וַאֲנִי הוֹלֶכֶת בְּתוֹכָהּ וְטוֹבֶלֶת בְּתוֹכָהּ
וּמְלַטֶּפֶת לָהּ לְאַט אֶת הָאֲבָנִים
אֲבָל אֲנִי לֹא עוֹלָה לְהַר הַבַּיִת.
רַק מִי שֶׁהִפְרִיד פַּעַם מִטּוֹת יוֹדֵעַ בֶּאֱמֶת מָה זֶה חַיִץ.
יְרוּשָׁלַיִם יְשֵׁנָה לְיָדִי וַאֲנִִי כּוֹסֶסֶת צִפָּרְנַיִם.
לֹא נוֹשֶׁכֶת אֶת הָעוֹר עַד כְּאֵב, עֲדַיִן
אֲבָל זֶה כַּנִּרְאֶה רַק עִנְיָן שֶׁל זְמַן.
הַחֶדֶר סְבִיבֵנוּ נָעִים וְהֶגְיוֹנִי וּקְצָת מְבֻלְגָּן
רַק חֲמִשָּׁה עָשָׂר סֶנְטִימֶטְרִים בֵּין מִזְרָן לְמִזְרָן
פְּעוּרִים בּוֹ כְּמוֹ חוֹר שָׁחֹר, וְכָל הָאוֹר נִבְלָע
אֲוִיר הֶהָרִים הַצָּלוּל חוֹדֵר מֵהַחַלּוֹן
וּבְאֵין חִבּוּק שֶׁיִשְׁמֹר
הוּא פּוֹצֵעַ בְּעוֹרִי כְּוִיּוֹת קוֹר.
הַזְּמַן לֹא יַעֲצֹר,
מָחָר אֲנִי אַגִּיעַ לָעֲבוֹדָה וַאֲנִי לֹא אֵרָאֶה כְּמוֹ פְּלִיטַת־ מַחֲסוֹר.
הָאִפּוּר יְכַסֶּה אֶת הָעֵינַיִם הָעֲיֵפוֹת וְהַחִיּוּךְ יַבְרִיק
אֲפִלּוּ כִּסּוּי הָרֹאשׁ יַחֲזִיק. רַק מִי שֶׁיִּתְקָרֵב מַסְפִּיק
כְּדֵי לְהָרִיחַ, יוּכַל לְהַרְגִישׁ אֵיךְ מַשֶּׁהוּ מִבִּפְנִים לְאַט
נִרְקָב, וְגַם הוּא לֹא יָעֵז לְהַגִּיד: נֶחֱרָב,
בֵּית הַמִּקְדָשׁ נֶחֱרַב
וַהֲרֵי כְּבָר יָדַעְתִּי לֵילוֹת לְלֹא שֵׁנָה.
בַּגָּלוּת – אֲנִי מִתְכַּוֶּנֶת, לִפְנֵי הַחֲתֻנָּה
הַחֹסֶר הָיָה עַז וּמַתַּכְתִי וּמַר כְּמוֹ דָּם
וְהַלֵּב לֹא נִרְדַּם וְחָשַׁבְתִּי שֶׁשּׁוּם דָּבָר בָּעוֹלָם
לֹא יָכוֹל לִכְאוֹב יוֹתֵר. אֲבָל
דָּבָר לֹא יִדְמֶה לַגַּעְגּוּעַ הַנּוֹחֵר,
לַכְּמִיהָה הַטְּרוּפָה וְהַחֲרוּכָה וְהַדּוֹמֶמֶת לִירוּשָׁלַיִם הַקַּיֶּמֶת,
לִירוּשָׁלַיִם הַנִּרְדֶּמֶת
קְרוֹבָה לְהַחֲרִיד וּבִלְתִי־מֻשֶּׂגֶת עַד אֵימָה – –
רַק מִי שֶׁהִפְרִיד פַּעַם מִטּוֹת יוֹדֵעַ בֶּאֱמֶת מָה זֶה
בְּלִבָּהּ חוֹמָה.
אז יהי רצון שנזכה לנצל את הצום הקרוב לתשובה, תיקון ובניין האבן הפרטית שלנו בחורבות ירושלים, ומתוך כך ניכנס להארת השבת ונזכה ש”ישיש עליך א-לקיך כמשוש חתן על כלה” וייגזר על הבית הפרטי שלנו ועל עם ישראל כולו עתיד של בנין-ירושלים, תיקון וגאולה קרובה במהירה!
שבת שלום וצום קל, מועיל וגואל,
ליאון