ראש-חודש כבר כאן, אבל פורים עוד לא בפתח – זאת שנה מעוברת!
חשבת פעם עם המשמעות של “שנה מעוברת” – השנה שלנו היא פתאום “בהריון”? ומה הקשר בין שנים לנשים (חוץ מזה שאלו אותן אותיות בהיפוך..)?
אני רוצה קצת להעמיק בנושא הזה – מההגדרות הכי “טכניות” ועד העומקים והמשמעות הרוחנית הפנימית שקושרת בין שנה מעוברת לאישה מעוברת, ובכלל, “סוד העיבור”…
נתחיל עם השאלה ה”טכנית-הלכתית” – מהי בכלל “שנה מעוברת“?
המצווה הראשונה שה’ מצווה את משה ואת בנ”י במצרים היא “החדש הזה לכם”, וכמו שכולן מכירות, רש”י הראשון על התורה כבר מסביר ששם, לכאורה, היתה התורה צריכה להתחיל כי שם מתחיל החלק המצוותי של התורה. (עוד נחזור בהמשך ליסוד העמוק שטמון בדברי רש”י) – ומה הציווי?
“החודש הזה לכם ראש חודשים – ראשון הוא לכם לחודשי השנה” – ובהמשך “שמור את חודש האביב” – חכמים למדו מכאן שעם-ישראל סופר את החודשים לפי הירח, וניסן הוא החודש הראשון של השנה – ועליו לחול תמיד באביב.
אלא שיש פער של כ – 11 ימים בין אורך השנה השמשית (משך הזמן שבו כדור הארץ מסיים הקפה שלימה של השמש) לבין השנה הירחית (= 12 הקפות של הירח סביב לכדור הארץ).
רוב העמים מונים את השנים לפני המעגל של שנת שמש – ומחלקים שרירותית את החודשים שלא לפי הירח (ככה בנוי הלוח הלועזי המוכר לכולנו ועוד לוחות שנה רבים של עמים אחרים)
ויש עמים שמונים לפי לוח ירחי של 12 הקפות ירח ואז השנה שלהם משתנה ולא נשארת תמיד באותו הזמם בשנה (ככה מתנהל למשל הלוח המוסלמי – חודש הרמאדן משנה מדי פעם את מקומות במעגל השנה וחל בעונות שנה שונות.
כדי שבלוח העברי יספרו מצד אחד את החודשים לפי הירח ומצד שני את השנים לפי השמש – יש צורך “לעבר את השנה” – פעם בשנתיים או בשלוש שנים “מוסיפים” חודש נוסף לשנה והיא כוללת 13 חודשים – וכך מקזזים את הפער בין שנת הירח לבין שנת השמש.
בעבר בית-דין היה מחליט מתי לעבר את השנה לפי סימנים אסטרונומיים וחקלאיים, אבל מאז שלוח השנה העברי נהייה קבוע ולא תלוי בקידוש החודש ע”י בית-דין, יש לנו סדר קבוע של שנים מעוברות – 7 שנים בכל מחזור של 19 שנה (עפ”י ראשי התיבות גו”ח אדז”ט – השנים ה 3,6,8,11,14,17,19 בכל מחוזר כזה תהיינה מעוברות) וככה אנחנו יכולים לדעת מראש אילו שנים בלוח תהיינה מעוברות.
בצורה הזאת אנחנו אכן מונים את החודשים לפי הירח, אבל מתאימים את השנה לשנת השמש כך שניסן הוא תמיד “חודש האביב”.
עד כאן ההסבר האסטרונומי-הלכתי. אבל מה הקשר ל”אישה מעוברת“?
אולם – יש עוד הקשרים רבים ונוספים בין “שנה מעוברת” ל”אישה מעוברת” ומשמעות רוחנית עמוקה מאוד שמתגלה דרך זה ויכולה ללמד אותנו רבות עלינו, הנשים.
נתבונן עכשיו במשמעויות שונות של ה”עיבור” – בהקשר של אישה מעובדת, שנה מעוברת ו”העם העברי”:
חודש עוברי
לפני שממש נתחיל, נזכיר שבעצם חודש “אדר א” הוא כולו חודש עוברי, שקט ונעלם – אין בו חגים ואירועים, וכל התאריכים, ימי ההולדת, האזכרות והימים שמציינים אותם באדר – נמצאים באדר ב.
העיבור כיציאה של דבר מעבר לגבולותיו
פשט הביטוי “אישה מעוברת” (ואפילו מקור המונח “עובר”) זה משהו שמעבר לאישה – יש בתוכה מישהו “מעבר” לגוף שלה, בנוסף אליה. כביכול – אחרי כל איברי הגוף הרגילים שלה, נוסף איבר נוסף, מיותר, “עובר” – מעבר לגוף הרגיל שלה – ולכן היא נקראת “מעוברת”.
אברהם נקרא “אברהם העברי” – כי כל העולם היה מעבר אחד והוא מהעבר השנה – הופעת עם-ישראל בעולם מתוארת ע”י המדרש הזה כמשהו ש”מעבר” לקיום הרגיל של העולם, עם שמופיע בעולם משהוא חדש שהוא מעבר להגדרה ולתפקיד הרגיל של העמים
גם השנה המעוברת – מכילה בתוכה חודש אחד נוסף, מעבר לחודשי השנה הרגילים, זהו חודש ה”עיבור” – החודש הנוסף, אחרי כל החודשים הרגילים של השנה, “מעבר” לשנה הרגילה.
העיבור כ”סוד“
העיבור של האשה הוא סוג של “סוד”, דבר הנסתר מהעין – בתחילת ההריון אף אחד לא יודע שהאשה בהריון, והוא בבחינת “דבר הסמוי מן העין”, וגם אחרי ש”ניכר עיבורה” – אנו לא רואים את העובר ולא יודעים מה קורה בתוך הרחם בכל רגע ורגע.. (אפילו היום בעידן האולטרסאונד לא רואים הכל בכל רגע..).
גם מהלכי החמה והלבנה והצורך לתאם ביניהם – אינם דבר הנראה לעין, והם מצריכים חשבון אסטרונומי די מסובך לחישוב ותיאום מדוייק ביניהם.
במובן הזה אנו עוסקים בשני היסודות החשובים ביותר בסודות הבריאה: סוד היווצרו של האדם, וסוד היווצרו של העולם ומערכת גרמי השמיים עם תנועתם המיוחדת המאפשרת את החיים האנושיים על-פני כדור-הארץ, (ועוד נוסיף עליהם בהמשך גם את סוד היווצרו של עם-ישראל…)
סודו של העיבור קשור לסודו של האיחוד בעולם הזה.
אנו חיים בעולם של ריבוי של כוחות, אולם יודעים שבעצם כל הכוחות השונים הם גילויים וביטויים של האחדות הא-לקית. האחדות הזאת מתבטאת כבר בשם א-לקים – “תקיף ובעל הכוחות כולם” – משמעות המילה “אל” (משמעות החול שלה) הוא כח (“יש לאל ידי לבצע את הדבר”). משמעות שם “א-לקים” = כוחות רבים אבל לא נפרדים אלא כלולים יחדיו – “א-לקים אחד” (בניגוד לאלילות..).
לכן בבריאת האדם נאמר: “ויברא א-לקים את האדם בצלמו… זכר ונקבה ברא אותם” – מה הקשר בין “צלם א-לקים” לבין זכר ונקבה? שמעתי בשם הרב ערן טמיר: צלם א-לקים שבאדם הוא היכולת שלו לכלול בתוכו כוחות רבים וליצור ביניהם אחדות. מהם שני הכוחות הכי מנוגדים שקיימים בבריאה? אלו הם הכח הזכרי והכח הנקבי. לכן צלם א-לקים שבאדם מופיע דוקא בכך שהוא נברא זכר ונקבה עם היכולת ליצור אחדות ביניהם – להופיע את צלם א-לקים שכולל ומאחד בתוכו כוחות שונים ומנוגדים.
אם כן, הגילוי העמוק ביותר של האחדות שמתבטאת ב”צלם א-לקים” שבאדם הוא האיחוד שנוצר בייחוד זכר ונקבה בתהליך הבאת חיים חדשים בעולם.
הזרע של האיש מתאחד עם הביצית של האשה (ועם הנשמה הא-לקית) וכך נוצר העובר – המבטא בגופו ממש את האיחוד הזה, את היכולת לקחת כוחות שונים ומנוגדים ולהפוך אותם ל”בשר אחד”.
גם החמה והלבנה מסמלים שני כוחות שונים ומנוגדים שמופיעים בטבע (ולא סתם האיש והאשה משולים ומקבילים לחמה וללבנה): הם מושלים “ביום”, ו”בלילה”, מסמלים את השנה – ששונה וחוזרת על עצמה ללא שינוי שוב ושוב “אין חדש תחת השמש“, לעומת החודש – החידוש התמידי של המציאות, היכולת להשתנות, לגדול ולקטון “המחדש בטובו בכל יום תמיד מעשה בראשית“.
עיבור השנה מאפשר את השוואת שנת החמה והלבנה ויצירת אחדות ביניהם: חידוש ושינוי, חודש ושנה, – מתחברים ביחד ופועלים בהרמוניה.
החמה והלבנה משולים גם למשפיע ומקבל – אנו רגילים להתבונן על היחס הזה בקשר בין האיש והאשה: האיש כמשפיע והאשה כמקבלת, אולם היחס הזה מתקיים גם בין הבורא והבריאה. הקב”ה משפיע את אורו על העולם שמהווה את הכלי לקבלת האור. הבריאה מתקיימת בזכות השילוב בין השפעת האור הא-לקי המשול לאור החמה, ובין יכולת הקבלה של הנבראים את האור שמשולה לקבלת הלבנה את האור החמה.
היחס הזה בין חמה ללבנה מתקשר גם ליחסים בין הקב”ה וכנסת-ישראל. עם-ישראל משול ללבנה “שהם מונים ללבנה”. הוא העם היחיד שמסוגל לקבל את אור ה’ ומצוותיו המופיעות בתורה ולהביא אותם לידי ביטוי מעשי בעולם הזה. תהליך קידוש החודש מבטא גם את הקשר והאחדות הזאת: ישנה שותפות מלאה בין בי”ד של מעלה (הקב”ה) לבין בי”ד כל מטה (הסנהדרין שמייצגים את כנסת-ישראל) – ואין בי”ד של מעלה מקדשין את החודש עד שיקדשו אותו בי”ד של מטה.
סוד העיבור – שותפות האדם במעשה בראשית
נקודה נוספת נוכל לראות מתוך התבוננות על המצווה הראשונה בתורה:
מצד אחד, המצווה הראשונה שמופיעה בתורה, בפרשת בראשית היא “פרו ורבו” – המצווה ליצור אחדות ואיחוד בין זכר ונקבה שיבוא לידי ביטוי בעיבור של האשה ובהבאת חיים חדשים לעולם.
מצד שני, ידועים דברי רש”י הראשון על התורה שלא “לא היה צריך להתחיל את התורה אלא מ”החודש הזה לכם”” – מצוות קידוש החודש ועיבור השנה.
מה הקשר בין שתי המצוות האלה?
שתיהן עוסקות בשותפות האדם במעשה בראשית!
השותפות הזאת מתגלית במובן הפרטי ביכולת הבאת חיים חדשים לעולם ע”י איחוד זכר ונקבה, אבל היא מתבטאת גם במובן הציבורי ביכולת של עם-ישראל לקדש את החודשים ובעצם להשפיע בכך על “בי”ד של מעלה” וליצור שותפות ואחדות בין הבורא והבריאה ע”י השותפות והאחדות בין חמה ללבנה באמצעות “החודש הזה לכם”, ומועדי ה’ “אשר תקראו אתם במועדם”.
וזהו בעצם סודו של העיבור – סוד האחדות והשותפות בין הבורא לבריאה, בין קב”ה ועם-ישראל, בין החמה ללבנה, בין הזכר לנקבה בין משפיע ומקבל…
ומה הקשר בין “סוד העיבור” אלינו, הנשים? כיצד הוא בא לידי ביטוי בעבודת ה’ שלנו?
נתבונן על שלושת הקומות בהן עסקנו ב”סוד העיבור”:
הזמן שבו אנחנו “מעוברות” בעצמנו – בהריון
ההריון הוא הזמן שהוא אנחנו שותפות ממש במעשה בראשית, בהבאת חיים חדשים לעולם, בהמשך היצירה והבריאה הא-לקית! ההריון הוא שותפות בין שלושה שותפים: האיש והאשה – שגוף העובר הוא שילוב של שניהם ממש, “והיו לבשר אחד”, והקב”ה, שנותן בתינוק את הנשמה, את החיות, ובכך האדם נעשה שותף של ממש עם הקב”ה במעשה בראשית, שותפות ש”בוראת” חיים חדשים בעולם!
אנחנו, הנשים, הננו אלה ש”סוד העיבור” נעשה בתוך גופנו ממש…
הקשר בין עם-ישראל והקב”ה משול ממש למערכת יחסים בין אשה לבעלה
אנחנו, הנשים, מייצגות את אותו כח נשי ששותף מלמטה ופועל מתוך העולם, מתוך המציאות, ביחד עם הקב,”ה כדי להביא את הגאולה, “בזכות נשים צדקניות נגאלו ישראל ממצרים – ובזכותן עתידין להיגאל” – כח האמונה הנשי, היכולת לגלות את ה’ גם ברבדים הכי חומריים וגשמיים של המציאות – הוא הכח שלמענו נברא העולם (“רצה הקב”ה לעשות לו דירה בתחתונים” – במציאות התחתונה, החומרים והגשמית דווקא..) והוא הכח שבתיקון הנכון שלו – ביכולת לפעול בתוך כל הפרטים של העולם החומרי והגשמי מתוך “חיבור חמה ולבנה” וקישור של העולם החומרי אל העולם הרוחני – זה התיקון שמביא גאולה ובו אנו הנשים שותפות מרכזיות ממש!
הדבר הזה נכון גם בעיסוק השוטף שלנו במלאכות הבית ובגידול הילדים – עיסוק שלפעמים נראה נמוך, חומרי וכביכול “מנותק” מהעולם הרוחני אבל זה המקום בדיוק שבאמצעותו אנו מתקנות את העולם דוקא בכך שאנן “מקטינות את עצמנו” ויורדות לפרטי הפרטים של המציאות החומרית, אבל במקביל דואגות לשמר את האיחוד בין חמה ללבנה – את החיבור בין המציאות הגשמית למציאות הרוחנית.
סוד ההתחדשות הנשית כלבנה
מימד נוסף שבוא אנו עושות את העבודה הזאת של “איחוד חמה ולבנה” הוא כמובן בתוך הזוגיות שלנו – היכולת לחבר ולהתאחד איש ואשה, זכר ונקבה – וליצור אחדות – זה בדיוק סוד העיבור- יצירת עולם שמכיל בתוכו גם את כוחן הזכרי של האיש וגם את כוחה הנקבי של האישה – כשלמות אחת מאוחדת שהשכינה שורה בה – מקדש מעט שמאפשר לקול ה’ להופיע מבין “שני הכרובים” שמתחברים פנים בפנים בקדש הקדשים של הבית המשותף.
האיחוד הזה לא סתם משול לאיחוד שבין חמה ולבנה – אלא הוא קשור לתכונה המיולדת ללבנה – היכולת “להקטין את עצמה”, להשתנות, להתמלא ולהתחסר במחזוריות חודשית קבועה. זהו אחד המקומות המשמעותיים שבו בא לידי בידוי “סוד העיבור”.
תהליכי הגוף הנשי הינם תהליכים שבו שוב ושוב, אנו נפגשות דרך הגוף שלנו והשינויים ההורמונליים המחזוריים שאנחנו עוברות עם היכולת שלנו, הנשים להתמלא ולהתחסר כלבנה ממש במחזור החודשי שלה – ומתוך ההתמלאות והחסרון החודשי שלנו, להגיע למפגש אחדותי ושלם בו הלבנה נעשית כלי טהור שיכול להכיל ולקבל את מלוא אור החמה ולאחד ביניהם ממש – מה שמחזיר אותנו אל “סוד העיבור” – האיחוד הזה ממש בין אור החמה ואור הלבנה שמופיע בטהרתו – הוא האיחוד שמאפשר לשכינה לשרות בינינו ולהופיע חיים חדשים בעולם – ושוב אנחנו “מעוברות”…
אז יהי רצון שנזכה להיות כלי טהור ומזוכך להופיע את אור ה’ בעולם מתוך איחוד חמה ולבנה, ולפעול את חלקנו כנשים בעולם בגילוי “סוד העיבור”
ליאון