בשבת הקרובה נקרא בע”ה בבית-הכנסת את “פרשת פרה”, העוסקת בהיטהרות מטומאת מת לקראת העליה לרגל למקדש כדי להקריב את קרבן הפסח.
כבר ראינו והעמקנו בעבר בכך שטומאה היא מצב שמפגיש אותנו עם המוגבלות והנפרדות האנושית, ואילו טהרה היא החיבור המחודש שלנו עם מה שמעבר לנו ועם המרכיב הא-לקי שבחיינו, והיא המאפשרת לנו לשוב ולהיפגש עם הקדושה.
הדבר הזה נכון הן בחיבור שלנו אל המקדש הלאומי הכללי ואל השראת השכינה הכללית בעם-ישראל, והן בחיבור שלנו במקדש הפרטי שלנו בבית שלנו: “איש ואשה זכו – שכינה ביניהם“.
את הצורך הזה בטהרה כתנאי לגאולה ולקדושה – נוכל לראות גם בהתייחסות לגאולה לעתיד לבוא בהפטרה שנקרא השבוע, הפטרת פרשת פרה:
כשהנביא יחזקאל מתאר את הגאולה העתידה, הוא מדמה את חטאי בני-ישראל שהובילו לגלות למציאות של אשה נדה (וכבר עסקנו בדימוי הזה סביב ימי בין המיצרים בעבר..):
וַיְהִ֥י דְבַר־ה’ אֵלַ֥י לֵאמֹֽר׃ בֶּן־אָדָ֗ם בֵּ֤ית יִשְׂרָאֵל֙ יֹשְׁבִ֣ים עַל־אַדְמָתָ֔ם וַיְטַמְּא֣וּ אוֹתָ֔הּ בְּדַרְכָּ֖ם וּבַעֲלִֽילוֹתָ֑ם כְּטֻמְאַת֙ הַנִּדָּ֔ה הָיְתָ֥ה דַרְכָּ֖ם לְפָנָֽי׃ וָאֶשְׁפֹּ֤ךְ חֲמָתִי֙ עֲלֵיהֶ֔ם עַל־הַדָּ֖ם אֲשֶׁר־שָׁפְכ֣וּ עַל־הָאָ֑רֶץ וּבְגִלּוּלֵיהֶ֖ם טִמְּאֽוּהָ׃ וָאָפִ֤יץ אֹתָם֙ בַּגּוֹיִ֔ם וַיִּזָּר֖וּ בָּאֲרָצ֑וֹת כְּדַרְכָּ֥ם וְכַעֲלִילוֹתָ֖ם שְׁפַטְתִּֽים׃ וַיָּב֗וֹא אֶל־הַגּוֹיִם֙ אֲשֶׁר־בָּ֣אוּ שָׁ֔ם וַֽיְחַלְּל֖וּ אֶת־שֵׁ֣ם קׇדְשִׁ֑י בֶּאֱמֹ֤ר לָהֶם֙ עַם־ה’ אֵ֔לֶּה וּמֵאַרְצ֖וֹ יָצָֽאוּ׃ וָאֶחְמֹ֖ל עַל־שֵׁ֣ם קׇדְשִׁ֑י אֲשֶׁ֤ר חִלְּלֻ֙הוּ֙ בֵּ֣ית יִשְׂרָאֵ֔ל בַּגּוֹיִ֖ם אֲשֶׁר־בָּ֥אוּ שָֽׁמָּה׃ (יחזקאל לו: טז-כא)
אם נשים לב, הנביא מפרט לנו מהי אותה טומאת נדה – ולהפתעתנו הוא מקשר את טומאת נידה לחטאי בני-ישראל: “על הדם אשר שפכו על הארץ ובגילוליהם טמאוה” – טומאת הנדה מקושרת כאן לשני חטאים:
א. שפיכות דמים – מה שנוכל להבין מעצם מעשה הנדה: דמה נשפך -וכבר הגדירו זאת חכמים ביחס לענשה של האשה על חטא חוה:
נדה, אמר הקב”ה היא שפכה דמו של אדם הראשון, והיא מתחייבת שתשפך דמה, שנאמר שופך דם האדם וגו’ (בראשית ט ו), תשמור נדתה שתכפר לה על הדם ששפכה, הוי ואשה כי יזוב זוב דמה וגו’ (מדרש תנחומא מצורע י”ז)
ב. עבודה זרה – וגם זאת נוכל לראות מכל הדימויים בנביאים המתארים את העבודה זרה כ”בגידה” של כנסת-ישראל בבעלה, הקב”ה – וממילא מצב הנידות משקף את הריחוק בין “בני הזוג”:
“חטא חטאה ירושלים – על-כך לנידה היתה, כל מכבדיה הזילוה כי ראו ערוותה.. טומאתה בשוליה” (איכה א:ח)
מה המשמעות של הדימוי של חטאי עם-ישראל דוקא לטומאת הנדה?
חז”ל רואים בהשוואה הזאת דוקא נקודה של נחמה – אשה נדה נטמאת וחוזרת להיטהר – זו טומאה זמנית ולא טומאה מהותית:
לפיכך הקב”ה מדמה טומאת ישראל לטומאת הנדה שנטמאת ונטהרת, כך עתיד הקב”ה לטהר ישראל, שנאמר וזרקתי עליכם מים טהורים וטהרתם וגו’ (תנחומא שם)
זאת אומרת – שגם בעומק החטא של בני-ישראל הקב”ה מזהה את זה שהחטא הוא זמני, חיצוני, ולא מבטא את המהות הפנימית שהיא הקשר והחיבור העמוק בין עם-ישראל והקב”ה.
אם כך, עצם המציאות של טומאת הנידה – יש בה בעומק ביטוי לאמון עמוק במערכת היחסים הזוגית ובנצחיות שלה – בהיותה עמוקה הרבה יותר מהקשר הגופני שהוא זמני, לעיתים קיים ולעיתים לא.
במובן הזה, זמן הנידות, האיסור, מחזירו אותנו לימי האירוסין – בהם עדיין היינו אסורים במגע, אבל כבר זיהינו את עומק החיבור והקשר העמוק שביננו – האשה כבר התייחדה והתקדשה לבעלה. ובמובן הזה מצב הנידות מזכיר לנו את עומק הקשר שביננו: “ואירסתיך לי לעולם…”
היכולת שלנו לזהות את נקודת הקשר העמוקה שבין האשה לבעלה, בין עם-ישראל והקב”ה, הוא זה שנותן לנו כח לחזור ולהיטהר לקראת החיבור המחודש. ואכן, בהמשך הנבואה מתאר הנביא יחזקאל את שיבת-ציון ותהליך הגאולה כתהליך של טהרה:
וְזָרַקְתִּ֧י עֲלֵיכֶ֛ם מַ֥יִם טְהוֹרִ֖ים וּטְהַרְתֶּ֑ם מִכֹּ֧ל טֻמְאוֹתֵיכֶ֛ם וּמִכׇּל־גִּלּ֥וּלֵיכֶ֖ם אֲטַהֵ֥ר אֶתְכֶֽם (יחזקאל לו: טז-כה)
(אפשר עוד ללמוד ולהרחיב בפסוקים שלא הבאתי כאן על ההקבלות בין מצב הטומאה למציאות של חילול ה’ שמוזכר בפרק ועל מצב הטהרה כמאפשר קידוש שם שמים – ועל הקשר ביניהם ל4 לשונות הגאולה שגם-כן רמוזות בפרק הזה – מי שמעוניינת יכולה לצפות בשיעור שלי בכנס “גאולת הלבנה” שיעסוק בזה..)
אז למה קוראים את פרשת פרה דוקא לפני חג הפסח?
אותם מים מטהרים, עם אפר-פרה אדומה (שדרך אגב, מכונים גם “מי-נדה”..), הם המים שמאפשרים לנו להיטהר – דוקא בגלל מציאות הטומאה שהם משקפים- דוקא מתוך המגע שלהם עם המוות – אפר פרה אדומה שנמצא בהם (ובע”ה עוד נרחיב בפעם אחרת על הקשר בין אפר הפרה לחטא העגל ולכך שנשים לא חטאו בחטא העגל..) – הם מאפשרים את החזרה לטהרה ולחיים – למקור החיים השוכן במקדש.
היכולת שלנו להסכים להיפגש עם הטומאה, ללמוד ממנה ולתקן אותה, ומצד שני לתת אמון בעומק הקשר הגנוז ומתגלה בינינו דוקא בתוך הריחוק של הטומאה, דוקא במצב האיסור (=אירוסין) – הוא הכח שמאפשר לנו ממנו להיטהר ולהגיע לאחדות המקודשת.
אז יהי רצון שנזכה לעבור את המסע שלנו מגלות לגאולה, מטומאה לטהרה, מחטא לתיקון – ונזכה במהרה לטהרה, גאולה וקדושה!