חנוכה הוא אחד החגים הכי משפחתיים, בהם הבית היהודי מקבל מקום חשוב במיוחד, וכל בית בישראל מאיר כמקדש מעט.
האם יש קשר מהותי בין הארת נרות החנוכה בכל בית בישראל לבין אור נרות המקדש? ומה הקשר בין אור החנוכה לבין הבית היהודי, “נר איש וביתו”?
כולנו מכירות את הדברים הידועים של הרמב”ן בפרשת “בהעלתך” לגבי הסמיכות בין פרשת המנורה לפרשת הנשיאים:
“אבל ענין ההגדה הזו לדרוש רמז מן הפרשה על חנוכה של נרות שהיתה בבית שני על ידי אהרן ובניו, רצוני לומר חשמונאי כהן גדול ובניו.. ובלשון הזה מצאתיה במגלת סתרים לרבינו נסים שהזכיר האגדה הזו ואמר, ראיתי במדרש: כיון שהקריבו שנים עשר שבטים ולא הקריב שבט לוי וכו’, אמר לו הקב”ה למשה: “דבר אל אהרן ואמרת אליו”, יש חנוכה אחרת שיש בה הדלקת הנרות ואני עושה בה לישראל על ידי בניך נסים ותשועה וחנוכה שקרויה על שמם, והיא חנוכת בני חשמונאי, ולפיכך הסמיך פרשה זו לפרשת חנוכת המזבח עכ”ל.. וראיתי עוד בילמדנו (תנחומא בהעלותך ה) וכן במדרש רבה (טו ו), אמר לו הקב”ה למשה, לך אמור לאהרן: אל תתירא, לגדולה מזאת אתה מוכן… והנה דבר ידוע שכשאין בית המקדש קיים והקרבנות בטלין מפני חורבנו אף הנרות בטלות, אבל לא רמזו אלא לנרות חנוכת חשמונאי שהיא נוהגת אף לאחר חורבן בגלותנו. וכן ברכת כהנים הסמוכה לחנוכת הנשיאים נוהגת לעולם…“
מדבריו של הרמב”ן ניתן לראות שלא רק שיש קשר בין חנוכת המשכן לבין חג החנוכה, אלא שיש אפילו מעלה מסויימת בחנוכה על-פני חנוכת המשכן – שמצוות נרות החנוכה מתקיימת גם כאשר המשכן (והמקדש) נחרב.
- האם זה הקשר היחיד ביניהם?
- ומה באמת המשמעות הפנימית של הקשר הזה?
- מה הסיבה לכך שאור החנוכה מתקיים גם כשהמקדש נחרב?
- האם אור החנוכה הוא רק “פיצוי” לאהרן על חנוכת המשכן, או שיש בה מעלה בפני עצמה, ומדוע שבט לוי לא השתתף מלכתחילה בחנוכת המשכן?
- וכיצד כל זה קשור דווקא לבית היהודי?
על-כך במאמר הזה.
הקשר הייחודי שיש בין חג החנוכה לבין הבית היהודי והזוגיות בא לידי ביטוי כבר בהלכות החנוכה.
מצוות חנוכה מתקיימת “נר איש וביתו” – והיא המצווה היחידה התלויה בכך שלאדם “יש בית” – אדם שהוא חסר-בית וישן במקומות מזדמנים, תחת כיפת השמים, ואפילו בבית-כנסת – לא יכול להתחייב בה (אא”כ יהיה לו “בעל-בית” להשתתף איתו).
גם לגבי חיוב ההדלקה – אשה נשואה יוצאת ידי חובה בהדלקת בעלה ולא נוהגת להדליק בפני-עצמה אפילו למנהג האשכנזיות שכל אחד מבני הבית מדליק לעצמו כי “אשתו כגופו” והאיש והאשה נחשבים כאיש אחד, כ”בית אחד” בהדלקה זו.
בגזירות יוון אנו מוצאים דגש מיוחד על הנסיון שלהם לפגוע בקדושת הבית היהודי: “בתולה הנישאת תיבעל להגמון תחילה”, וחיוב נשים בהדלקה שנובע מכך ש”אף הן היו באותו הנס” קשור מבחינות רבות לכך שעיקר הגזירה היתה עליהן, ברצון לפגוע ולחלל את קדושת הבית היהודי.
מתוך ההבנה של מקומן המיוחד של הנשים במצוות החנוכה נהגו נשים שלא לעשות מלאכה בזמן שהנרות דולקים.
גם ראש-חודש טבת, שקשור לנשים שלא חטאו בעגל – חל בתוך ימי החנוכה (ראוי להרחיב בענין זה בפני-עצמו, בע”ה בעתיד..)
היבט נוסף שקשור לבית-היהודי בחנוכה קשור ליחס שבית הפנים והחוץ, רשות היחיד ורשות הרבים, הבית והחוץ.
אחת הגזירות שגזרו היוונים היתה על הבתים בישראל – שיהיו ללא בריח – כדי שלא תהיה אפשרות של צניעות ופרטיות בתוך בתי ישראל. גם במקדש עצמו – היוונים “פרצו חומות מגדלי” – פרצו פרצות בסורג שמקיף את המקדש – ניסו לבטל את ההפרדה שבין דרגות הקודש לבין החיצוניות.
כנגד זה את נרות החנוכה אנו מדליקים בפתח הבית הפונה לרשות הרבים, מול המזוזה – אנו מכריזים שדווקא ע”י הצבת הגבול שבפתח, הצניעות, הפרטיות של כל בית ובית מישראל – שכינה שורה בישראל, ואת האור הפנימי הזה הבית היהודי יכול להאיר כלפי חוץ ע”י נרות החנוכה.
ההלכה מלמדת אותנו שאם יש לאדם רק נר אחד ועליו לבחור בין נר שבת לנר חנוכה – נר שבת עדיף “משום שלום בית”. ניתן להסביר שכל מהות נר חנוכה הוא להפיץ את אותו שלום שנמצא בבית, בין איש לאשתו ולהקרין אותו החוצה לעולם כולו.
אם, כן, הבית-היהודי, השכינה השורה בין איש ואשתו בכל בית מישראל, קדושת הקשר הזוגי, בפרטיות ובצניעות שבתוך כל בית – היא העומדת במרכז ההדלקה של נר חנוכה והיא זו שמוקרנת מתוך הבית את העולם שבחוץ, “להודיע לכל באי עולם ששכינה שרויה בישראל”
מה הקשר בין הארה זו של ימי החנוכה לבין חנוכת המקדש?
נוכל להסביר זאת באמצעות הסבר נוסף לגבי היחס שבין חג החנוכה לבין חנוכת המשכן.
המדרש מספר לנו שבניית המשכן נסתיימה בכ”ה כסלו, אבל הקמתו נדחתה לא’ ניסן – החודש בו נולדו האבות:
“אמר ר’ חנינא: בכ”ה בכסלו נגמר מלאכת המשכן ועשה מקופל עד אחד בניסן, כמו שכתוב: “ביום הראשון באחד לחדש תקים את משכן”, והיו ישראל ממלמלין על משה לומר: למה לא הוקם מיד, שמא דופי אירע בו? והקב”ה חשב לערב שמחת המשכן בחדש שנולד בו יצחק, דכתיב: “לושי ועשי עוגות”, ואמרו לו: “שוב אשוב אליך”. ומעתה הפסיד כסלו שנגמרה בו המלאכה. אמר הקב”ה: עלי לשלם. מה שלם לו הקב”ה? חנוכת חשמונאי…” (ילקו”ש נ”ך. רמז קפד)
מדוע ההמתנה הזאת בין כסלו לניסן?
ניתן להסביר שההמתנה הזאת קשורה בשתי דרגות שמבטאת הקמת המשכן.
ידועה המחלוקת האם הציווי על פרשיות המשכן (בפרשת תרומה-תצווה) קודם לחטא-העגל, או שבנ”י נצטוו על המשכן רק לאחר חטא העגל.
אין מחלוקת על-כך שהקב”ה רצה להשרות את שכינתו בעולם, השראת שכינה בעולם מהווה יסוד כבר מבריאת העולם, מהמצב הראשוני בגן-עדן שקול ה’ מתהלך בגן, דרך החטא והמדרש המתאר את השכינה עולה לשבעה רקיעים כתוצאה מהחטאים, ודרך ימי האבות בהם השכינה הולכת ויורדת קומה אחרי קומה עד ליום חנוכת המשכן בה השכינה חוזרת לשרות בעולם.
אולם, האם השראת שכינה בישראל מחייבת הקמת משכן?
אנו יודעים ש”בלבבי משכן אבנה”, ומכירים את הפירוש לפסוק “ועשו לי מקדש – ושכנתי בתוכם” – לא “בתוכו” אלא “בתוכם” – של כל אחד ואחד בישראל.
ניתן לומר, שלכתחילה, השכינה יכלה לשרות בתוך המשכן הפרטי של כל בית ובית בישראל. כמו באהלי-האבות – שהיו בהם את ענן השכינה, הארת הנרות הדולקים מערב שבת לערב שבת, והברכה בעיסה והם היוו משכן ומרכבה לשכינה, כך כל בית בישראל היווה “מקדש מעט” בפני עצמו, ועם-ישראל כולו, “ממלכת כהנים וגוי קדוש” בו שורה שכינה (ואכן, העבודה לפני חטא-העגל היתה בבכורות ולא בלווים – בכל בית בישראל היה בכור “כהן” במקדש הביתי הפרטי)
רק כתוצאה מחטא-העגל, המשכן הפך להיות משכן ציבורי, מרכזי, בו העבודה בלוויים ושם שורה השכינה, כדברי הרמב”ן בהקדמתו לחומש שמות – שהשראת השכינה במקדש היא רק ביטוי להשראת השכינה באהלי האבות:
“וכשבאו אל הר סיני ועשו המשכן ושב הקב”ה והשרה שכינתו ביניהם, אז שבו אל מעלות אבותם, שהיה סוד אלוה עלי אהליהם, והם הם המרכבה, ואז נחשבו גאולים. ולכן נשלם הספר הזה בהשלימו ענין המשכן ובהיות כבוד ה’ מלא אותו תמיד”
כ”ה בכסלו, היום שבו הסתיימה מלאכת המשכן – מבטא את האידאל “לכתחילה” של הבריאה – ששכינה שורה בכל בית ובית בישראל, כפי שרצה הקב”ה לברוא “בדין” (ובמובן זה הוא מבטא את סיום מהלך הבריאה מא’ בתשרי – היום שבו עלתה במחשבה לברוא את העולם בדין – דרך חגי תשרי והשראת השכינה בליבם של כל אחד ואחד מישראל ועד חנוכה – הקמת המשכן ה”ביתית”), ואילו הקמתו בפועל בא’ בניסן מבטאת את הבריאה “בפועל” (בריאת העולם במידת הרחמים בניסן, ב”זכות האבות”), בה הוקם משכן מרכזי ציבורי בו שורה שכינה.
בימי החשמונאים, אל מול גזירות היוונים, התגלתה והתנוצצה אותה בחינה אידאלית של השראת שכינה בכל בית ובית מישראל, שהיתה גנוזה לכתחילה בכ”ה בכסלו. בחינה זו התגלתה דווקא ע”י שבט לוי, שלא השתתף בחטא העגל, ונשאר במדריגה הגבוה הראשונית. לכן בהארת אור נרות החנוכה, מתגלה בחינת ה”מקדש” שבכל בית בישראל, שבמרכזו איש, אישה ושכינה ביניהם, שמהם מופיע אור ה’ לעולם כולו, “נר איש וביתו”.
לכן, גם כאשר המקדש נחרב, עם-ישראל יוצא לגלות, והארת השכינה הכללית מתמעטת, אותו ניצוץ עליון של השראת שכינה אידאלית בתוך כל בית ובית מישראל ממשיך להאיר ולהופיע בנרות החנוכה “להודיע לכל באי עולם ששכינה שורה בישראל”.
באותו אופן, המקום היחיד בו אנו ממשיכים לשמר את מצוות הטהרה גם כאשר אין לנו מקדש להיטהר כדי לבוא אליו ולהיפגש בו עם הקודש – הוא בטהרת אישה לבעלה כדי להופיע את קדושת הקשר הזוגי בקודש הקדשים שבכל בית בישראל.
שמונת ימי החנוכה, שמבטאים את הארת קדש הקדשים שמעל לטבע (כדברי המהר”ל ב”נר מצווה”), הם הימים בהם מתגלה הארת קדש-הקדשים שבכל בית יהודי, והאור שלה הוא האור שמתגלה בהדלקת נרות החנוכה – “נר איש וביתו”