ליאון קנדיל, בינת הלבנה

ימים טרופים עוברים עלינו כעם, ובתוך כל הקושי הזה, נשות ישראל ניצבות מול קשיים רבים נוספים בתחום חיי המשפחה והטהרה. כמות השאלות ההלכתיות, ההשקפתיות והמעשיות שמגיעות לפתחיהם של רבנים, יועצות טהרה והלכה בימים אלה גדולה מהרבה מהרגיל: והיד עוד נטויה…. בתוך כל אלה, אני רוצה להתייחס היום לקושי מיוחד שחוזר על עצמו אצל נשים רבות […]

לפני הרבה שנים פגשתי אישה, דתיה ומחוייבת להלכה, שסיפרה לי שהיא לא סובלת את האירוחים המשפחתיים ואת ההמולה של חג סוכות, ולכן היא משאירה את בעלה והילדים לחגוג את חג הסוכות בבית, ונוסעת עם אחותה לשבוע לקפריסין – הרי היא לא חייבת בסוכה ולא בארבעת המינים, היא תשבות שם מאיסורי מלאכה ביום-טוב, והכל טוב… לא??!

כמו שאתן בטח יודעות – אין פטור מצום או הקלה כלשהי לנשים שנמצאות בזמן דימום הוסת החודשי שלהן בתשעה באב או ביום הכיפורים. ובכל זאת, הרבה נשים שאלות את עצמן: האם הצום עשוי להשפיע על הדימום? האם הוא עשיו להאריך/לקצר את ימי הדימום? לעכב או לזרז ביוץ או הגעת וסת? אז ניסיתי לבדוק את זה

1. "שבעת ימים קודם יום הכיפורים מפרישים כהן גדול מביתו" (תחילת מסכת יומא) –חז"ל מצריכים בשבעת הימים האלה שני דברים שנשמעים לכאורה סותרים: מצד אחד, הכהן הגדול חייב להיות נשוי. עד כדי כך שיש דיון האם לייחד לו אשה "רזרבית" שמא תמות אשתו. מצד שני – הוא חייב לפרוש מאשתו בימים אלה.מה המשמעות של להיות

אז אחרי שראינו את הקשר והיחס בין השראת שכינה בגן-עדן לבין השראת שכינה במשכן ובמקדש, וראינו כיצד אהלם של האבות היה גם הוא משכן עליה שרתה שכינה, נוכל להתבונן בכמה הקבלות בהן כל בית יהודי מהווה משכן לשכינה. נתחיל בדברים הידועים: "איש ואשה זכו – שכינה ביניהם"[1] עצם החיבור של איש ואשה יוצר מציאות של

חורבן בית-המקדש מתואר ונמשל לחורבן בית ולמציאות של גירושין ואלמנות וכל מגילת איכה מלאה בתיאורים של ירושלים המנודה, המגורשת כאלמנה: "איכה ישבה בדד"[1]… החורבן היווה שינוי משמעותי בקשר שבין עם-ישראל והקב"ה. ממציאות של אהבה מתגלית הבאה לידי ביטוי בדמות שני הכרובים המעורים זה בזה בקודש הקודשים, עם חורבן חורבן בית-המקדש – חורבן ביתו של היהודי

עד עכשיו ראינו איך בית-המקדש, מקום השראת שכינה ו"גן-עדן" קשור בצורה חזקה במיוחד בזוגיות. בעומקו של בית-המקדש, בקודש הקודשים מצויים שני הכרובים המעורים זב"ז כחיבור זכר ונקבה ומייצגים את האהבה הגדולה והחיבור העליון בין הקב"ה לבין כנסת-ישראל. ראינו כיצד המשכן ואחריו המקדש בנויים בתבנית של אוהל האבות הקדושים שגם הוא היווה משכן לשכינה, ואיך, בעצם,

בפרק הקודם ראינו הרבה הקבלות בין גן-העדן ובין בית-המקדש. שניהם מקומות בהם השכינה שורה וקול ה' מתגלה לאדם. במרכזם נמצא עץ-החיים שעליו שומרים הכרובים, והאדם שעניינו לעבוד את ה' דרך מזבח האדמה ממנו נברא. ראינו כיצד המשכן מהווה חזרה למצב של אדם הראשון בגן-עדן, כחלק מתיקונו וכפרתו. נתבונן עכשיו בחוליה נוספת בתהליך השראת שכינה בישראל

בתקופת "בין המיצרים" עם-ישראל כולו מתאבל על חורבן בית-המקדש והסתלקות השכינה ממנו. גם אנו, הנשים, שותפות לאבל זה. האם יש באבלות הלאומית על חורבן בית-המקדש מרכיב שמיוחד לנשים? האם יש קשר לתהליכי הגוף הנשי ובפרט למחזוריות הנשית? כבר במגילת איכה ניתן למצוא דימויים רבים המדמים את ירושלים לאישה נידה, ואת החורבן לגילוי ערווה של ירושלים[1].