1. “שבעת ימים קודם יום הכיפורים מפרישים כהן גדול מביתו” (תחילת מסכת יומא) –
חז”ל מצריכים בשבעת הימים האלה שני דברים שנשמעים לכאורה סותרים: מצד אחד, הכהן הגדול חייב להיות נשוי. עד כדי כך שיש דיון האם לייחד לו אשה “רזרבית” שמא תמות אשתו. מצד שני – הוא חייב לפרוש מאשתו בימים אלה.
מה המשמעות של להיות נשוי אבל פרוש מאשתו? אם כל כך חשוב שיהיה נשוי – מדוע לא להביא את הנישואין לביטוי המלא והעמוק שלהם ע”י החיבור הזוגי השלם, ואם יש צורך בפרישות – מה זה משנה האם הוא נשוי או לא?
(וכחומר למחשבה: הנה מקום נוסף בו יש קשר של נישואין המלווה בפרישה ממגע – כמו בזמן ההרחקות – מה מלמד אותנו כל אחד מהמצבים על השני?)
2. מה הטעם לפרישה? בגמרא (בתחילת מסכת יומא) מובאת מחלוקת בין ר’ יוחנן ויש לקיש האם הפרישה מקבילה לשבעת ימי המילואים לקראת יום הכיפורים (שמקביל ליום השמיני – חנוכת המשכן), או האם הפרישה מקבילה לפרישה שפרשו בנ”י לפני מתן תורה בהר סיני (ויום הכיפורים מהווה יום של קבלת תורה מחודשת – היום בו ניתנו לוחות שניים לאחר 40 יום בהם היה משה בהר סיני מ א’ באלול).
מה משמעות הפרישה מהאשה לפי כל אחת מהאפשרויות? ומה משמעות הצורך ההכרחי להיות נשוי לפי כל אחת מהן?
3. אפשרות נוספת, טכנית לכאורה, שמובאת בגמרא היא שהפרישה היא שמא יתגלה שאשתו של הכהן היתה ספק נדה ולכן גם הכהן יטמא כתוצאה מהמגע איתה – כדי למנוע זאת עליו לפרוש 7 ימים המקבילים לשבעת ימי הנדה. האם יש קשר בין שבעת ימי הנדה (והטבילה והקירבה המחודשת בלילה השמיני) לבין שבעת ימי הפרישה והטהרה של יום הכיפורים?
אולי זה קשור לסוף מסכת יומא, בו ר’ עקיבא מתאר את הטהרה של יוה”כ “מה מקווה מטהר את הטמאים אף הקב”ה מטהר את ישראל” – הנה הקבלה בין יום הכיפורים לטבילה במקווה, האם יש קשר בין שבעת הימים שלפניו לימי הריחוק?
4. מצוות הטהרה עצמן – זב,זבה,נדה, יולדת – כולם מובאות בפרשת מצורע בחומר ויקרא פרק טו. זהו הפרק הקודם לפרשת עבודת הכהן הגדול ביום הכיפורים בתחילת פרשת אחרי-מות בפרק טז.
האם יש קשר בין הטהרה מהטומאות היוצאות מהגוף (טהרה המאפשרת כניסה למקדש וקדשיו, וחיבור בין בני הזוג בקדושה) לבין הכפרה של יום הכיפורים והכניסה אל קדש הקדשים?
(באותו הקשר, וכנראה כשורש לכך: טומאות הגוף הן תולדה של חטא אדה”ר והפגימה בגוף כתוצאה של החטא. ביוה”כ הכהן הגדול הוא כאדה”ר שחוזר לגן-עדן ומתקן את החטא – אז הגיוני שתיקון טומאות הגוף שנוצרו מהחטא קשור ומקדים את תיקון החטא עצמו והחזרה למצב השלם שלפניו)
5. בווידויים של הכהן הגדול הוא מתוודה 3 פעמים: עליו ועל ביתו, על אחיו הכהנים ועל כל ישראל – מסבירים ש”עליו ועל ביתו” = על אשתו (“ביתו זו אשתו”). מדוע כל כך משמעותי שיתוודה “עליו ועל ביתו” דוקא? הרי זאת אותה אשה שהוא חייב להיות נשוי לה אבל לפרוש ממנה, והיא מקבלת כאן מקום חשוב ומשמעותי במיוחד. היכולת של הכהן הגדול לשמש כשלוחם של אחיו הכהנים ושל כל ישראל היא רק מתוך החיבור שלו לביתו=אשתו כאדם השלם “זכר ונקבה בראם”. שוב זה מחזיר אותנו לשלימות החיבור בין האיש והאשה לפני החטא…
6. בשיא עבודת היום, לאחר הוידויים ומתוך החיבור אל ביתו=אשתו, נכנס הכהן הגדול, נציג כלל ישראל לפני ולפנים, אל מקום קדש הקדשים, שם מצויים הכרובים כדמות זכר ונקבה המעורין זב”ז ומייצגים את שיא החיבור והקשר שבין קב”ה וכנס”י – וכמו אדם הראשון בגן-עדן, חוזר, באמצעות ענן הקטורת (ק.ט.ר מלשון ק.ש.ר) ומתקשר אל מקור החיים, “עץ חיים היא למחזיקים בה” ומגיע לשיא הדבקות האפשרית, מעין חתונה מחודשת, “יום נישואין” של מתן תורה מחודש “ביום חתונתו וביום שמחת ליבו” – שימי לב כמה זוגות יש כאן ומה מהות הקשר בין כל זוג…
7. מתוך שיא הדבקות וחידוש הקשר העמוק, ביום הכיפורים, היום שהוא כנגד תיקון חנוכת המשכן והשראת שכינה בתחתונים מצד אחד (לפי ההקבלה לימי המילואים וחנוכת המשכן), ויום הכפרה על חטא העגל ומתן לוחות שניים מצד שני (ןלפי ההקבלה למעמד הר-סיני ותיקון חטא העגל), לאחר עבודת היום, מוציא הכהן הגדול (עפ”י פירוש רש”י לגמרא בבא-בתרא י”ד.) את ספר התורה שכתב משה רבנו ושנמצא בקדש הקדשים – וקורא ממנו בתורה – כהמשך ישיר למתן תורה ולחידוש הברית. הברית נעשית גלויה וממומשת במציאות.
8. “אמר רבן שמעון בן גמליאל: לא היו ימים טובים לישראל כחמישה עשר באב וכיום הכפורים שבהן בנות ירושלם יוצאות בכלי לבן שאולין שלא לבייש את מי שאין לו … ובנות ירושלים יוצאות וחולות בכרמים … וכן הוא אומר: “צאינה וראינה בנות ציון במלך שלמה בעטרה שעטרה לו אמו ביום חתונתו וביום שמחת לבו” (שיר השירים ג יא). ביום חתונתו – זו מתן תורה. וביום שמחת לבו – זה בנין בית המקדש שיבנה במהרה בימינו אמן..” (משנה תענית ד:ח)
ביום זה של שיא האחדות בין קב”ה וכנס”י, יום החתונה המחודשת, היו בנות ישראל יוצאות לכרמים לבושות לבן ומחוללות, ובני ישראל בוחרים מתוכן כלות – האחדות והחיבור הזוגי (בכל הזוגות שכבר ראינו) מתבטאים הן ביחסים שבין קב”ה וכנסים והן בחיבור הזוגי של אחדות איש ואשה בכל עם-ישראל!
9. בסיומו של יום הכיפורים מתוארה כיצד הכהן הגדול מסיים את יומו: “ומלווין אותו עד ביתו ויום טוב היה עושה לאוהביו בשעה שיצא בשלום מן הקודש“. (משנה יומא ז:ד)
הרבי מלובביץ שואל מדוע לא חוגגים את יציאתו בשלום מן הקודש בעצם זה שיצא מקודש או מהמקדש אל דווקא בחזרתו לביתו? מדוע יש צורך ללוות אותו עד ביתו דוקא?
הוא עונה: מטרת כל הבריאה היא להשרות שכינה בתחתונים דווקא ולהוריד אותה לחיי המעשה. לכן לא מספיק שהכהן הגדול יצא בשלום מן הקודש, אסור לו להישאר בפרישות אלא עליו לחזור לביתו ולהחיל שם את חיי הקודש בעולם המעשה. (ואולי לא סתם אחרי פרשת אחרי מות מגיעה פרשת קדושים העוסקת בהחלת הקדושה בכל הרבדים של המציאות – ובתווך (פרק יח) – איסורי עריות וקדושת הבית היהודי..)
10. אם כן, לאחר שבעת ימי הפרישה, ועבודת היום השמיני, החזרת האחדות בין קב”ה לכנס”י, החזרת שכינה לתחתונים “ושכנתי בתוכם” וחידוש הברית של מתן תורה – הכהן הגדול חוזר לביתו -זו אשתו, ממנה פרש (ואולי גם כאן יש מעין חתונה מחודשת לאחר ימי הפרישה והיא חלק ממה שחוגגים ביום טוב שהיה עושה לאוהביו..)
11. נמצא שיוה”כ מתחיל בפרישת הכהן הגדול מביתו זו אשתו, אך מתוך הכרח שיהיה נשוי, פרישה זו היא חלק ממה שמאפשר את השלחת תיקון החטא, הכפרה והטוהרה ומתוך כך את החיבור והאחדות הזוגית בין קב”ה לכנס”י באחדות שלימה של זכר ונקבה כמו בגן-עדן, מתוך כך יש פתח למציאת זוגיות בכל עם-ישראל (ואולי זה אפילו הכרחי – כדי שהשכינה אכן תשרה על כל עם-=ישראל צריך שיתקיים בהם “איש ואשה זכו – שכינה ביניהם”), ובסיום יום הכיפורים חוזר הכהן ומכין את הארת השכינה לביתו – בקודש הקדשים הפרטי שבכל בית בישראל.
וגם אנחנו – מתוך הארת יום הכיפורים עורים ישר למצוות סוכה, בצל השכינה, ובה יש לקיים “תשבו כשם תדורו” בחיבור איש ואשה.
יהי רצון שנזכה מתוך קדושת יום הכיפורים לחיבורים והשראת שכינה
גמר חתימה טובה!
ליאון