כולנו מכירות כבר מהגן את המימרא המוכרת של ר’ עקיבא על רחל אשתו “שלי ושלכם – שלה הוא” ואת סיפור מסירות הנפש העצומה של רחל למען לימוד התורה של בעלה.
מה פירוש הביטוי “שלה הוא”?
בדרך כלל מסבירים את הפירוש “שלה הוא” = “בזכותה” – בזכות מסירות הנפש של רחל שהיא איפשרה לבעלה את התנאים ללימוד התורה שלו – הוא זכה לעמול כל השנים האלה ולהיות גדול בתורה, לכן יש לרחל, שנתנה את התשתית ה”טכנית” והחומרית ללימוד – זכות וחלק שווה בהתפתחות הרוחנית של בעלה ולמעשה כל הגדילה שלו בתורה היא בזכותה. (מה שקצת מזכיר לנו את דברי חז”ל לגבי שכרן של נשים “נשים במאי זכיין? באקרויי בנייהו לבי כנישתא, ובאתנויי גברייהו בי רבנן, ונטרין לגברייהו עד דאתו מבי רבנן” (ברכות יז.))
היום אני רוצה לנסות להעמיק ולנסות לראות פירוש נוסף לביטוי “שלה הוא”
ר’ עקיאה אומר לתלמידיו: “שלי” = התורה שלי, “ושלכם” = התורה שלכם, – “שלה הוא” – הם מכח התורה שלה, של רחל, “תורת רחל” – רבי עקיבא בעצם אומר לתלמידיו – התורה שלי, והתורה שלכם – היא מתוך התורה שלה, מתוך תורתה של רחל.
מהי תורתה של רחל? הרי נוכל להניח שסיכוי סביר שרחל לא ידעה כלל קרוא וכתוב, וודאי שלא חבשה מעולם את ספסלי בית המדרש או התלמוד תורה, אז מאיפה יש לה תורה? וכיצד התורה הזאת השפיעה כל כך על ר’ עקיבא ותלמידיו עד שהוא אומר שכל התורה שלו ושלהם נבעה בשורשה ממנה? והאם יש לרעיון הזה בכלל יסוד במדרשים ובדברי חז”ל?
בואו ננסה לעקוב אחרי רחל ור’ עקיבא ולחפש במסלול חייהם את “תורתה של רחל”:[1]
כשרחל, בתו של כלבא-שבוע – אוהב תורה, עשיר ומכובד, פוגשת לראשונה את ר’ עקיבא (שהיה אז רק “עקיבא”) היא פוגשת רועה צאן, פשוט ועני, בן-גרים, עם-הארץ גמור שאפילו לא יודע קרוא וכתוב, שממש לא מחובר תלמידי חכמים (“מי יתן לי תלמיד חכם ואשכנו כחמור”). וכבר כשהיא רואה אותו במצב הזה – היא רואה “שהוא מעולה וצנוע” – מה ראתה רחל בר’ עקיבא?
בשביל זה נצטרך לברר את עומקו ושורשו של ר’ עקיבא.
מדרש מוכר אחר בו מוזכר ר’ עקיבא ותורתו הוא מדרש המתאר “מפגש” של משה רבינו עם ר’ עקיבא ותורתו:
בשעה שעלה משה למרום מצאו להקב”ה שיושב וקושר כתרים לאותיות. אמר לפניו: רבש”ע, מי מעכב על ידך? אמר לו: אדם אחד יש שעתיד להיות בסוף כמה דורות ועקיבא בן יוסף שמו שעתיד לדרוש על כל קוץ וקוץ תילין תילין של הלכות. אמר לפניו: רבש”ע, הראהו לי
אמר לו: חזור לאחורך. הלך וישב בסוף שמונה שורות ולא היה יודע מה הן אומרים. תשש כחו. כיון שהגיע לדבר אחד אמרו לו תלמידיו: רבי, מנין לך? אמר להן: הלכה למשה מסיני. נתיישבה דעתו. חזר ובא לפני הקב”ה. אמר לפניו: רבונו של עולם, יש לך אדם כזה ואתה נותן תורה על-ידי? אמר לו: שתוק כך עלה במחשבה לפני (מנחות כט:)
המדרש מספר כיצד משה-רבינו מגיע לבית-מדרשו של ר’ עקיבא – ולא מבין כלום, “לא היה יודע מה הן אומרים” – כיצד יתכן שמשה רבינו, נותן התורה, לא מבין את תורתו של ר’ עקיבא?
במקביל למדרש זה יש לנו מדרש אחר – על ראשית דרכו של ר’ עקיבא בלימוד התורה, תורת משה:
בהיותו עם הארץ בן ארבעים שנה היה ולא שנה כלום. פעם אחת היה עומד על פי הבאר אמר מי חקק אבן זו אמרו לו, המים שתדיר נופלים עליה בכל יום… מיד היה רבי עקיבא דן קל וחומר בעצמו מה רך פיסל את הקשה דברי תורה שהן קשין כברזל על אחת כמה וכמה שיחקקו את לבי שהוא בשר ודם מיד חזר ללמוד תורה. הלך הוא ובנו וישבו אצל מלמדי תינוקות. א”ל רבי למדני תורה אחז רבי עקיבא בראש הלוח ובנו בראש הלוח כתב לו אלף בית ולמדה. היה לומד והולך עד שלמד כל התורה כולה. הלך וישב לפני רבי אליעזר ולפני רבי יהושע אמר להם רבותי פתחו לי טעם משנה. כיון שאמרו לו הלכה אחת הלך וישב לו בינו לבין עצמו אמר אלף זו למה נכתבה בית זו למה נכתבה דבר זה למה נאמר חזר ושאלן והעמידן בדברים (אבות דרבי נתן ו’)
תחילת לימוד של ר’ עקיבא את תורת משה – לא היתה קלה, דברי התורה היו עבורו “קשין כברזל” והלימוד הפשוט של התורה שבכתב (“אלף בית”) הצריך ממנו עמל רב.
ר’ עקיבא – הוא מעמיד יסוד תורה שבע”פ “וכולהו אליבא דר’ עקיבא”. דרך משה רבינו, נותן התורה – קיבלנו את התורה שבכתב. כשמשה רבינו, “נציג” התורה שבכתב מנסה להבין את כל הדרשות שר’ עקיבא, “נציג” התורה שבע”פ דורש מכל קוץ וקוץ שבכתבי האותיות, הוא לא מבין כלום.
מהי אותה תורה שבע”פ שר’ עקיבא חושף בפנינו?
התורה שבע”פ היא תורה שמחברת שמים וארץ. שורשה במפגש העמוק של האדם, בן-אנוש, עם התורה שבכתב, תורת משה שניתנה “מן השמים”: כשר’ עקיבא לומד “הלכה אחת” – הוא הולך “וישב לו בינו לבין עצמו” ושואל את עצמו “אלף זו למה נכתבה? דבר זה למה נאמר”?” ומתוך כך הוא חוזר לבית המדרש “והעמידן בדברים” – כך, נולדת התורה שבע”פ, מתוך המפגש בין תורת משה הגבוהה והשמיימית והיכולת לשנן אותה אות אות ולקבל אותה “מהשמים” לבין היכולת של האדם הארצי, אותו “עקיבא” רועה הצאן, עם הארץ, להיפגש איתה עם כל כוחותיו הארציים ולשבת “בינו לבין עצמו” לחקור ולברר אותה.
כשרחל רואה את “עקיבא” – היא מזהה שהוא “מעולה וצנוע” – היא מזהה את כוחות החקירה ובירור האמת – כוחות ההתעלות והצמיחה מלמטה למעלה[2], הענווה והחקר שיש בו – ומבינה שכוחות כאלה, הם הכוחות שיביאו לעולם תורה שבע”פ.
היא מבינה, שגם בעמקי העולם הארצי, ה”עם הארצי” של “עקיבא”, מסתתרת תורה גדולה שלא נחשפה, יש אור א-לקי גנוז ומכוסה במעמקים שרק מתוך עמל האדם, האנושי, במפגש עם התורה השמיימית והגדולה יוכל “לדרוש כתבי אותיות” ולהעמיד את עולה של תורה שבע”פ.
בזכות הזיהוי הזה – שולחת את ר’ עקיבא לבית המדרש. היא בעצם אומרת לו: כך את הכח שיש בך, הצניעות והענווה ביחד עם היותך “מעולה” – רוצה להתעלות, לחקור את הדברים ולברר אותם עד הסוף – ולך לבית המדרש. אתה האיש שיכול לחבר שמים לארץ, שהקב”ה לא יכול למסור למשה במרום את התורה, עד שהוא יסיים “לקשור כתרי אותיות” כדי שאתה תוכל לדרוש אותן.
היא אומרת לו: אני מוכנה לרדת איתך למקום הכי נמוך בארץ – לישון במתבן ולוותר על כל העושר שהיה לי בבית אבי – כדי שתלך ותממש את הפוטנציאל שאני מזהה בך – את היכולת שלך לחבר שמיים עם ארץ, את התורה השמיימית שמשה הוריד ממרום עם העולם הזה, ובכך לגלות לעולם את אור תורה שבע”פ. להשרות את התורה- הא-לקית על הארץ, להשכין שכינה בעולם.
בזמן שרחל ו”עקיבא” מתגוררים במתבן, ר’ עקיבא מבטיח לה שאילו יכולתי, הייתי קונה לך “ירושלים של זהב” – מהי ירושלים? ירושלים זו העיר ש”עושה כל ישראל חברים” ושמחברת שמים וארץ – מקום המקדש – הוא המקום בו האנושי והא-לקי נפגשים, ומתוך כך – שורה שכינה בישראל.
ישנו מקום נוסף בו אנו יודעות ומכירות ששורה בו שכינה: “איש ואשה זכו – שכינה ביניהם, לא זכו – אש אוכלתן”. כולנו מכירות היטב את המימרא הזאת, אבל רובנו לא יודעות מי אמר אותה. המקור למימרא הזאת הוא… ר’ עקיבא!
ר’ עקיבא שתורתו מחברת שמים וארץ, הוא זה שמבין שגם הקשר הזוגי בין איש ואשה מחבר שמים וארץ – מוריד שכינה לעולם. לכן, מתוך הזיהוי שלו את עומק הקשר בינו לבין רחל – הוא מבטיח לה “ירושלים של זהב” – חיבור עמוק שמשרה שכינה. הוא בעצם אומר לה: אני מזהה בקשר ביני לבינך השראת שכינה, “ירושלים של זהב”.
תורתה של רחל היא היכולת לזהות את האפשרות הזאת לחיבור שמים וארץ ולהשראת שכינה.
כשרבי עקיבא חוזר אחרי 24 שנים עם תלמידיו ואומר להם “שלי ושלכם – שלה הוא” – הוא לא רק אומר שהוא זוכר ומזהה שבזכותה הוא התחיל ללמוד תורה והיא זאת שאיפשרה לו ללמוד בכל השנים האלה, אלא אומר לתלמידיו גם משהו עמוק על התורה שבע”פ שהוא לימד אותם – התורה הזאת שלי ושלכם, היכולת ללמוד דבר מתוך דבר, לעמול מתוך הכח ה”עם הארצי” האנושי ולקשור כתבי אותיות שבזכותם התורה יורדת ממרום – היא הכח שקיבלתי מרחל – שראתה וזיהתה את התכונות האלה, שלימדה אותי את היכולת לראות מה מסתתר מעבר ל”פשט” ולרובד הגלוי. היא זאת שגם כשהייתי ברובד הגלוי וב”פשט” שלי רועה צאן פשוט, בן-גרים עני ועם=הארץ, ראתה שבעומר, ב”דרש”, ב”תורה שבע”פ” שלי אני מעולה וצנוע ושייך לבית המדרש.
היא הסתכלה עלי במבט של תורה שבע”פ שדורש וקושר קשרים לאותיות, רואה את העומק שמסתתר מעבר למה שכתוב בנגלה. היא בעצם לימדה אותי את הסוד של “תורה שבע”פ” – את היכולת להתבונן ולחשוף את מה שמסתתר בפנימיות.
בזכות ההתבוננות העמוקה שלה עלי במשקפיים של “תורה שבעל-פה” – היא “דרשה אותי” והיא זאת ש”קשרה לי כתבים” והפכה אותי להיות ר’ עקיבא, היא לימדה אותי את סוד התורה שבע”פ שאני לימדתי אתכם – “שלי ושלכם – שלה הוא”
בזכות הלימוד הזה – היא חיברה “שמים” וארץ”, גילתה את סוד תורה שבע”פ – שבעצם היא תורה נשית – תורה שמגלה עומקים הגנוזים בפנים מתוך האתערותא דלתתא של כוחות האדם העמל – ומתוך כך מתחברת עם התורה שבכתב שיורדת ומאירה מלמעלה, מהשמים את אור ה’ הגלוי.
חיבור זה של תורה שבע”פ עם תורה שבכתב, של אור החמה עם האור החוזר של הלבנה, של התורה הגברית עם התורה הנשית – הוא “תורתה שלה” – של רחל, ש”שלי ושלכם” – שלה הוא – וכשר’ עקיבא זיהה את זה – הוא ביטא את זה בתכשיט “ירושלים של זהב” – שמסמל את השראת השכינה, את “איש ואשה זכו – שכינה ביניהם”.
לא סתם ר’ עקיבא הוא גם זה שידע לזהות ש “כל השירים קדש, שיר השירים קדש הקדשים” עומק האהבה של איש ואשה, של הקב”ה וכנסת ישראל – היא היא ממש מקבילה להשראת השכינה בקדש הקדשים.
ומילה קטנה על ל”ג בעומר:
אנחנו יודעים ש 12 אלף זוגות התלמידים של ר’ עקיבא פסקו מלמות בל”ג בעומר. אלה בעצם אותם תלמידי איתם חזר ר’ עקיבא אל רחל ולהם הוא אמר “שלי ושלכם – שלה הוא”.
למה המדרש מספר לנו שהם היו “12 אלף זוגות תלמידים” ולא פשוט 24,000 תלמידים?
לביטוי “זוגות” יש שתי משמעויות: זוג = שניים שמתחברים, זיווג, אבל זוג = מספריים חיתוך והפרדה.
כאשר התלמידים לא נהגו כבוד זה בזה – הם כבר לא היו כלי להשראת אור תורה שבע”פ והשכינה לא יכלה לשרות ביניהם, אלא נהיו כמו מספריים שחותכות והורגות – ומתו במגפה, הם לא “זכו” – בדיוק כמו שאמר ר’ עקיבא “זכו – שכינה ביניהם, לא זכו – אש אוכלתן”.
[1] אני לא מביאה את כל לשון המדרשים המלאה, כי הם מדרשים ידועים ומוכרים מאוד…
[2] גם המדרש המובא במדרש הגדול כשתהליך הלימוד של ר’ עקיבא רחל הדגימה לו את היכולת להתגבר על הבושא של לימוד בגיל 40 עם בנו בן ה-6 ע”י שתילת עשביו שיצמחו על גבו של המחור – היא הראתה לו את כח הצמיחה מלמטה למעלה – שאפילו “חמור” יכול להצמיח ולגדול (כמו שר’ עקיבא השווה את עצמו לחמור ביחס לתלמידי חכמים (“מי יתנני תלמיד חכם ואשכנו כחמור”)