וַיִּהְיוּ חַיֵּי שָׂרָה מֵאָה שָׁנָה וְעֶשְׂרִים שָׁנָה וְשֶׁבַע שָׁנִים – לְכָךְ נִכְתַּב “שָׁנָה” בְּכָל כְּלָל וּכְלָל, לוֹמַר לְךָ שֶׁכָּל אֶחָד נִדְרָשׁ לְעַצְמוֹ. בַּת מֵאָה כְּבַת עֶשְׂרִים לְחֵטְא: מַה בַּת עֶשְׂרִים לֹא חָטְאָה שֶׁהֲרֵי אֵינָהּ בַּת עוֹנָשִׁין, אַף בַּת מֵאָה בְּלֹא חֵטְא. וּבַת עֶשְׂרִים כְּבַת שֶׁבַע לְיוֹפִי (בראשית רבה נח,א)
אני רוצה להתבונן לרגע על הסיום של המדרש: “בת עשרים כבת שבע ליופי” ולשאול על זה:
מי יותר יפה לדעתך, בת עשרים או בת שבע?
לכאורה, בת עשרים, אישה צעירה, בשלה במיטב שנותיה – היא הרבה יותר יפה ומושכת, עם גוף נשי וניראות מאשר ילדה בת שבע (ואכן, יש מהפרשנים שמביאים גירסא הפוכה למדרש: בת עשרים ליופי ובת שבע לחטא, אבל רוב המקורות מביאים את המדרש כמו שהבאתי אותו לעיל)
ובכלל – איזו סיבה יש לשבח את שרה אימנו, הצדיקה, הקדושה, דוקא ביופי – שהוא לכאורה תכונה חיצונית ולא מידה מהותית של האדם?
יותר מזה, המדרש מספר לנו שה”הספד” אותו אברהם נושא על שרה הוא הפרק המוכר לנו מ”משלי” – “אשת חיל”, שבו נאמר “שקר החן והבל היופי – אשה יראת ה’ היא תתהלל”.
אז מה באמת היחס בין החן והיופי לבין יראת ה’ – וכיצד השילוב ביניהם מאפיין את שרה אימנו?
כבר נפגשנו בפרשות הקודמות ביופיה של שרה ובצורך להצניעו, סביב לקיחת שרה לבית פרעה ואח”כ לבית אבימלך, וידוע מדרש חז”ל על הצורך של אברהם להצניע את שרה בתיבה.
אז מהו יופי?
משהו חיצוני? משהו שצריך להראות? להצניע?
מה בכלל הופך דבר ליפה?
כשנתבונן לעומק נראה שיופי מתקשר אצלנו להרמוניה, התאמה, דברים שמסודרים בצורה שמשלתבת ומותאמת אחד לשני – אנחנו מגדירים אותם כ”יפים”.
יופיה של שרה הוא יכולת ההתאמה וההרמוניה בין הפנימיות שלה לבין ההופעה החיצונית.
שרה הצליחה במעשים שלה, בהופעה הנגלית שלה בעולם – לבטא את העמוק הרוחני הנסתר שבה, את המהות הפנימית שלה.
זאת התכונה אותה היה צריך להצניע כשאברהם ושרה מגיעים למקום הפוך – מקום מושחת שמבטא טשטוש גמור בין פנימיות לחיצוניות, בין מידות להופעה חיצונית.
על-כך אברהם סופד לה ומשבח אותה – על ההתאמה בין האישיות והפנימיות שלה לבין הביטוי החיצוני במציאות ועל ההרמוניה הגמורה ביניהם. זהו יופיה של שרה.
ע”י כך מובן מדוע רש”י והמדרש מתארים את יופיה דוקא כבת 7 ולא כבת 20:
יופיה של בת ה20 הוא יופי שנגלה ומוקרן כלפי חוץ – זה יופי שמושך אנשים ומוקרן כלפי הסביבה. אישה בת עשרים היא אשה מודעת לעצמה וליכולת שלה להיראות בעיני הסביבה ומתאימה את עצמה לכך.
יופיה של בת 7 הוא עדיין בוסרי, הוא עדיין לא מכוון כלפי העולם החיצוני, אלא מהווה ביטוי פשוט וראשוני של הפנימיות שמופיע כלפי חוץ
לכן – אברהם משבח דוקא את היופי הזה. שרה אימנו ידעה להקרין כלפי חוץ, את המהות הבסיסית העמוקה הפנימית. לבוא עם התמימות הזאת של גיל 7, אותו יופי פנימי שלא מושפע מהסביבה ולא מנסה למצוא חן בעיני הבריות, אלא מקרין את הפנימיות שלה בצורה הרמונית ומותאמת לחלוטין.
היופי שלה הוא ההתאמה והאחדות המוחלטת שהיא ביטאה בחייה בין הפנימיות שלה לבין החיצוניות שלה. ההתאמה בין יראת השמים ויראת החטא שלה לבין הההופעה החיצונית הנגלית שלה במציאות.מהבחינה הזאת שרה היתה “בת מאה כבת עשרים לחטא… ובת עשרים כבת שבע ליופי”
כשאנחנו באות להתבונן על היופי ועל הניראות הנשית שלנו – נוכל לאמץ את התכונה הזאת של שרה אימנו: שהיופי שלנו יהיה יופי פנימי, מהותי שמקרין ומבטא את ההתאמה בין המרכיבים השונים של האישיות שלנו, בין הפנימיות והחיצוניות שלנו – ולא יופי שמנסה להתאים את עצמו לסביבה, ושהנראות החיצונית שלנו תהיה הקרנה ושיקוף של הפנימיות שלנו- ובכך נזכה ש “אשה יראת ה’ היא תתהלל”