הדבר הראשון שכל אדם עושה, כבר ברגע לידתו, הוא להתנתק מחבל הטבור של אמו ולעמוד ברשות עצמו, כאדם עצמאי ובחירי שיכול לתת דין וחשבון על מעשיו (לכן בראש-השנה, יום הדין, נאמר: “היום הרת עולם” – זה יום בריאת האדם, מסתיים “הריונו”, ואם כך – “היום יעמיד במשפט” – מכיוון שהאדם שנברא הינו עצמאי ובחירי – ניתן להעמיד אותו לדין על הבחירות שעשה)
עם גדילתו של התינוק, הוא הולך ו”נגמל” מהתלות באמו ובסביבתו, ולאט לאט הקריאה “אני בעצמי” הולכת ומלווה אותו, מצעדיו הראשונים בגיל הינקות ודרך גיל ההתבגרות ומורכבויותיו.
בבגרותו, הוא מחפש את זיווגו, למענו יסכים לוותר על “עצמאותו” כדי להיות “לבשר אחד”.
האם העצמאות הזאת היא אכן תכליתו של האדם? להיות עצמאי, מנותק, בלתי-תלוי, ופועל בעולם בכוחותיו האישיים? האם זאת אכן המהות הפנימית העצמית שלו? האם ההתאחדות בין האיש והאשה מורידה את האדם ממעלה עצמית זו?
נתבונן בסיפור הבריאה של האדם:
לאחר בריאת האדם בפרק ב’ של ספר בראשית, אומר הקב”ה: “לא טוב היות האדם לבדו” – ומיד הוא מפיל עליו תרדמה ויוצר לו “עזר כנגדו”. כאשר מתבונן האדם באותו “עזר” הוא מיד מזהה: “זאת הפעם עצם מעצמי ובשר מבשרי..” – יש כאן משהו עצמי, ששייך לי ואני מתחבר אליו.
חז”ל מספרים לנו, שאותה תרדמה שהפיל ה’ על האדם כדי להפריד ממנו את הצלע, היא, למעשה, תהליך של “נסירה”:
אדם הראשון, לפי חז”ל, נברא “דו-פרצופין”, אדם אחד שהוא “אישאשה” מחוברים ביניהם “אחור באחור”, ללא מודעות וללא בחירה זה בזה.
בתהליך הנסירה, ה’ מפריד ביניהם ויוצר לכל אחד מהם מציאות נפרדת, של קיום עצמאי ומנותק. במציאות זו כל אחד מהם מגלה את עצמו, את נפרדותו, עצמאותו והמהות הפנימית שלו.
העצמאות, אם-כן, איננה המצב הראשוני של האדם. כמו התינוק, שעצמאותו מופיעה רק כשלב שני לאחר שהיה בלוע באמו “עובר ירך אמו” וחלק ממנה, וכמו הבריאה שהיתה כלולה בבורא טרם הבריאה, כך הקיום העצמאי, הנפרד, הינו השלב השני של מציאות האדם, שהחל את דרכו מתוך חיבור ואחדות איש-אשה.
כתוצאה מהנסירה מתחיל תהליך בירור וחיפוש עצמי. מתוך תהליך בירור העצמאות, מתגלה בכל אחד מהם הכמיהה והרצון לשוב ולהתחבר, אבל הפעם באופן מודע ובחירי, “פנים בפנים”, וכך הם זוכים, הפעם מתוך “ידיעה”, לחזור ולהיות “לבשר אחד”.
האם המפגש והחיבור האחדותי הזה הוא מצב תמידי?
לאחר חטא אדם-הראשון והגירוש מגן-עדן, וכחלק ממסלול התיקון של החטא, לא ניתן לשמר מצב זה כמציאות תמידית.
בכל חודש ישנו מעין שחזור של “תהליך הנסירה” –
עם קבלת הוסת, המפגש עם המציאות של הטומאה מביאה אותנו להיפרד, לגלות את הקיום העצמי, הנפרד והמנותק, ולברר את המהות העצמית הפנימית שלי כאדם נפרד ועצמאי.
הקושי והכאב על הפירוד נובעים ממקום עמוק מאוד בנפש שזוכר ומתגעגע לאחדות הראשונית. אולם, כדי שהאחדות תוכל להיות בחירית, מודעת ו”פנים בפנים”, יש צורך להשלים עם המציאות של הטומאה ולהיכנס למסלול של תיקון.
העצמאות שמביאה לנו הנפרדות, התחושה ש”אני יכולה לבד, בעצמי” – מהווה מעין שחזור של המפגש עם עץ הדעת והפניה “אחר דעתו של הנחש”. יש בה פוטנציאל גדול של בירור עצמי, אולם גם סכנה עצומה של פירוד וניתוק מהבורא, מהמקור, ח”ו.
היכולת לזהות את העצמיות והמהות הפנימית, אולם להכיר בכך שהיא איננה מנותקת ונפרדת מהמקור אלא יונקת ממנו ומתחברת אליו, היא הפתח לתהליך הטהרה, תהליך של זיקוק העצמיות והחיבור שלה לשורשה.
שיא התהליך הוא הבחירה המחודשת, העצמאית, להתבטל (ב.ט.ל/ט.ב.ל) ולטבול את כולי במעין מים חיים שמאפשרים לי לחזור ולהתאחד ולהיות “לבשר אחד” במפגש של “פנים בפנים” עם בעלי.
התנועה בין “בקשת האני העצמי” והבירור של המקום הנפרד של כל אחד בתוך הקשר הזוגי, לבין “והיו לבשר אחד” והיכולת להתבטל ולזהות את העצמי שלי כקשור למשהו גדול יותר – היא חלק מהעבודה הפנימית של כל אחת מאיתנו במסע החודשי במעגל הטומאה והטהרה.
בקורס “מחול הלבנה” נעמיק בלימוד ודיוק התנועה הזאת והאופן המדוייק ליישום שלה בחיי היומיום.