מה משמעות הביטוי “מים נוקבין”?
האם יכול להיות שיש בעולם “מים זכרים” ו”מים נקבות”? מה ההבדל ביניהם?
מה מייחד את המים ה”נקביים” בשונה מהמים ה”זכריים”?
מתי בכלל אנחנו נפגשים עם כל אחד מסוגי המים?
ומה זה אומר לגבינו, בני-האדם?
בואו נתחיל לגמרי מההתחלה, מסיפור הבריאה:
בבריאת העולם, ביום השני לבריאה, אנחנו קוראים בתורה:
” וַיֹּאמֶר אֱלֹקִים, יְהִי רָקִיעַ בְּתוֹךְ הַמָּיִם, וִיהִי מַבְדִּיל, בֵּין מַיִם לָמָיִם: וַיַּעַשׂ אֱלֹקִים, אֶת-הָרָקִיעַ, וַיַּבְדֵּל בֵּין הַמַּיִם אֲשֶׁר מִתַּחַת לָרָקִיעַ, וּבֵין הַמַּיִם אֲשֶׁר מֵעַל לָרָקִיעַ; וַיְהִי-כֵן“ (בראשית א: ו-ז)
בסיפור הבריאה אנו שומעים על מציאות בה כבר היו מים (ביום הראשון לבריאה כבר פגשנו “רוח א-לקים מרחפת על-פני המים”) והקב”ה מחליט להבדיל ביניהם. חלק מהמים הופכים להיות המים אשר “מתחת לרקיע” (ובהמשך נקרא על ההיקוות שלהם לימים) וחלקם נשארים “מעל לרקיע”.
מה, בעצם, באה התורה ללמדנו בחלוקה הזאת?
“קודם שהיה ההבדלה בין מים למים היו המים התחתונים מעורבים במים העליונים, ואזי ע”י התערבות רוחניות המים והתגברותם על מים תחתונים היה הכל רוחניות” (אור התורה במדבר, ח”ב, שלח, תקלג)
אם ככה, משהו בהפרדה בין המים העליונים ובין המים התחתונים קשור ליחס בין הרוחני והגשמי בעולם-הזה, הבדלת המים התחתונים בעולם קשורה בהופעת הגשמיות בעולם.
מה זה אומר שיש מציאות גשמית נפרדת ומובדלת מהמציאות הרוחנית?
האם זו סיבה לשמוח ולומר שירה או להתעצב ולבכות על-כך?
המדרש מספר לנו שלאחר ההבדלה הזאת, המים התחתונים התחילו לבכות:
“בשעה שחצה הקדוש ברוך הוא את המים, חצים נתנם למעלה, וחצים נתנם למטה.
אותן שנתן למטה התחילו בוכים ואומרים: אוי לנו שלא זכינו להיות קרובים ליוצרנו והיו מעיזות פניהם. רצו לעלות למרום – עד שגער בהם הקדוש ברוך הוא, וכבשם תחת כפות רגליו.
אז אמרו לפני הקדוש ברוך הוא: גלוי וידוע לפניך שבשביל כבודך עשינו.
אמר להם הקדוש ברוך הוא: הואיל ובשביל כבודי עשיתם, דעו באמת שלא אתן רשות למים העליונים לומר שירה לפני, עד שיקחו מכם רשות, שנאמר (תהלים צג, ד) מִקֹּלוֹת מַיִם רַבִּים אַדִּירִים מִשְׁבְּרֵי יָם אַדִּיר בַּמָּרוֹם ה‘.” (מדרש עשרת-הדברות)
אם כך, עצם המציאות של עולם גשמי שעומד “בפני-עצמו” במנותק מהעולם הרוחני, היא מציאות שצריך לבכות עליה, מצד שני – המדרש מגלה לנו, שגם כשהעולם הרוחני מנותק מהעולם הגשמי יש מציאות חסרה, אי-אפשר לומר “שירה”
המדרשים ממשיכים ומתארים לנו שאותם מים תחתונים, בוכים, הם “מים נקבות” ולעומתם המים העליונים = הם “מים זכרים”:
בפרשת נח, בתיאור המבול, מובא בפרקי דרבי אליעזר:
ירדו מי המבול על הארץ שהן מים זכרים ועלו מן התהומות שהן מים נקבות ונתחברו אלו עם אלו וגברו להחריב את העולם (פרקי דרבי אליעזר כג)
אם כך, המפגש בין המים העליונים והתחתונים יכול לבנות עולם, אבל יכול גם להחריב אותו.
כמו שראינו מקודם, מפגש של מים עליונים ומים תחתונים הוא מפגש בין “בכי” לבין “שירות” – חכמים דורשים מפגש זה כקשור למפגש שמתרחש בזיווג בין איש ואשה:
“רבי יהודה בר סימון פתח: “אלוקים מושיב יחידים ביתה” … אמר לא כך אמרתי לך אם קלה היא בעיניך קשה היא לפני הקב”ה כקריעת ים סוף, הקב”ה מה עושה להן מזווגן בעל כרחן שלא בטובתן, הדא הוא דכתיב : “ אלוקים מושיב יחידים ביתה מוציא אסירים בכושרות”, מהו בכושרות? בכי ושירות, מאן דבעי אומר שירה ומאן דלא בעי בכי” (בראשית רבה ס”ח)
המדרש מתאר שהפער בין איש לאשה כל-כך גדול, עד שרק הקב”ה בעצמו הוא זה שיכול לזווג זיווגים, וכל זיווג כזה – יכול לבוא לידי ביטוי בשני אופנים: אם הזוג ישכיל להתחבר בצורה טובה – הם יוכלו לומר שירה, ואם לא, הם יישארו נפרדים, וכמו המים התחתונים – ימצאו את עצמן בוכים..
מהו בעצם אותו הכח שמאפשר למים הזכרים ולמים הנקבות להיפגש?
ויהי מבדיל בין מים למים וכו’ בין מים העליונים למים התחתונים – לפי שהפרש בין מים העליונים למים התחתונים שהתחתונים מים נקבות והעליונים מים זכרים. עליונים – להוריד לארץ טללי רצון ברכה ונדבה, התחתונים – למשוך את הנהרות. כשם שאי אפשר לעולם בלא זכר ונקבה כך אי אפשר לעולם בלא מטר. כיון שחצה את המים התויך את הרקיע באמצע והבדיל אלו מאלו שנ’ ויאמר אלהים יהי רקיע” (מדרש הגדול בראשית ו’)
אם כך, המטר, הגשם, הוא אותו הכח המאפשר מפגש בין המים העליונים למים התחתונים, בין המים הזכריים למים הנקביים, ואכן, כשהגמרא מגדירה מתי נברך ברכת ההודאה על הגשמים היא מגדירה:
מאימתי מברכין על הגשמים? משיצא חתן לקראת כלה
מאי מברך? אמר רב יהודה אמר רב “מודים אנחנו לך ה’ אלהינו על כל טפה וטפה שהורדת לנו” ור’ יוחנן מסיים בה הכי “אילו פינו מלא שירה כים ולשוננו רנה כהמון גליו כו’ ” (תענית ו ב)
ומסביר רש”י על הגמרא:
חתן לקראת כלה – שירדו כל כך שכשהטפה נופלת יוצאה אחרת ובולטת כנגדה
אם כך – ירידת הגשמים היא מפגש חתן וכלה, והנה, אנחנו אומרים שירה “ואילו פינו מלא שירה” – ממש כמו המים העליונים שאין להם רשות לומר שירה עד שיקחו רשות מהמים התחתונים…
התיאור של מציאות אחדותית שמופרדת לשני חלקים שונים שצריכים לעבור תהליך עד שיוכלו לחזור ולהיפגש מחדש מוכר לנו גם מתיאור בריאת האדם, שחכמים מתארים שנברא “דו-פרצופין” – זכר ונקבה מאוחדים, ובתהליך הנסירה הקב”ה הפריד את הצלע ובנה ממנה את האישה – וכך נוצרו איש ואשה נפרדים שמחפשים את הדרך לחזור ולהתאחד ולהידבק זה בזו..
מה משמעות התיאור הזה?
בשביל מה צריך קודם להפריד ואחרי זה לחבר?
נחזור לרגע למים התחתונים, מי התהום העמוקים, הנסתרים, הגנוזים בעמקי העולם הגשמי. האם המים התחתונים רק בוכים ומחכים לירידת המים העליונים?
המדרש במסכת סוכה (סוכה נג: א-ב) מתאר שכשדוד המלך רצה לבנות את בית-המקדש הוא כרה את השיתין, צינורות שמגיעים עד מי התהום, והמים התחילו לעלות – ובהמשך המדרש מתאר כיצד דוד המלך הצליח לאזן את העלים כדי שלא יציפו את העולם.
בחג הסוכות, בניסוך המים, אנו שואבים מים ממעין השילוח ומנסכים אותם על המזבח אל השיתין – ויש כאן רמז להעלאת מים תחתונים ולאיחוד ביניהם. עלינו לעורר את כח המים התחתונים בעולם, לקראת בקשת הגשמים והמפגש עם המים העליונים
אם כן, יש כח עצום במים התחתונים – כח שעשוי, חלילה, להחריב את העולם, אולי בלעדיו לא ניתן להשרות שכינה ולבנות את המקדש, בלעדיו לא ניתן להפגיש עליונים ותחתונים, זכר ונקבה, להשרות שכינה ולהוריד גשמי ברכה לעולם.
אם כן, בסוד הבכי של המים התחתונים והיכולת שלהם לעלות ולהיפגש עם המים העליונים – טמון סוד עמוק על המהות של העולם הגשמי כולו ושל היכולת שלו לשוב ולהתאחד עם העולמות הרוחניים, ושל הכח הנשי-נקבי שבתוכו במיוחד – והיכולת הנשית להעלות את העולם הגשמי אל העולמות הרוחניים.
מה זה אומר להיות אישה, נקבה, שיש בתוכה “מים נוקבין”, בוכים?
מהו הבכי הזה, הכל-כך מוכר לנו כנשים? מה הוא רוצה להביע?
למה דוקא המים התחתונים, הנקביים, הם אלה ש”בוכים” ולמה בלעדיהם אי-אפשר לומר שירה?
מה הכח, הסוד שגנוז בהם?
בע”ה בהמשך ננסה לענות על השאלות האלה…