בפסוקים המתארים את חטא העגל נאמר כך:
וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם, אַהֲרֹן, פָּרְקוּ נִזְמֵי הַזָּהָב, אֲשֶׁר בְּאָזְנֵי נְשֵׁיכֶם בְּנֵיכֶם וּבְנֹתֵיכֶם; וְהָבִיאוּ, אֵלָי: וַיִּתְפָּרְקוּ, כָּל-הָעָם, אֶת-נִזְמֵי הַזָּהָב, אֲשֶׁר בְּאָזְנֵיהֶם; וַיָּבִיאוּ, אֶל-אַהֲרֹן.
(שמות לב: ב’-ג’)
מפסוקים אלה לומדים חז”ל במדרש – שהנשים לא היו שותפות לחטא העגל:
שמעו הנשים ולא רצו, ולא קבלו עליהן ליתן נזמיהן לבעליהן, אלא אמרו להם: לעשות עגל ותועבה שאין בו כוח להציל! לא נשמע לכם. ונתן להם הקדוש ברוך הוא שכרן בעולם הזה שהן משמרות ראשי חדשים יותר מן האנשים. ונתן להם שכר לעולם הבא שהן עתידות להתחדש כמו ראשי חדשים, שנאמר: “המשביע בטוב עדיך תתחדש כנשר נעוריכי” (תהילים קג, ה) (פרקי דרבי אליעזר מ”ה)
“…מיד עמד חור וגער בהם. עמדו עליו והרגוהו. כשראה אהרן כך, נתיירא והתחיל מעסיקן בדברים, והם אומרים לו, קום עשה לנו אלהים. והכל גלוי לפני מי שאמר והיה העולם מה הם מבקשים. אמר להם אהרן: ‘פרקו נזמי הזהב אשר באזני נשיכם’. אמר אהרן להם דבר קשה, שהנשים מתעכבות בו, שהם ראו כל הנסים והגבורות שעשה הקדוש ברוך הוא במצרים ובים ובסיני. הלכו אצל הנשים. עמדו עליהם. ואמרו, חס ושלום, שנכפור בהקדוש ברוך הוא שעשה לנו כל הנסים וגבורות האלו ונעשה עבודה זרה. כיון שלא שמעו להם, מה כתיב, ‘ויתפרקו כל העם את נזמי הזהב’ – אשר באזני נשיהם לא נאמר, אלא אשר באזניהם”. (תנחומא, כי-תשא י”ט)
ואפילו בשאר חטאי דור המדבר – הנשים לא היו שותפות:
ותקרבנה בנות צלפחד” אותו הדור היו הנשים גודרות מה שאנשים פורצים, שכן את מוצא שאמר להן אהרן (שמות לב, ב): “פרקו נזמי הזהב אשר באזני נשיכם” ולא רצו הנשים ומיחו בבעליהן, שנאמר (שם, ג) “ויתפרקו כל העם את נזמי הזהב” וגו’, והנשים לא נשתתפו עמהן במעשה העגל. וכן במרגלים שהוציאו דבה (במדבר יד, לו): “וישובו וילינו עליו את כל העדה” ועליהם נגזרה גזירה שאמרו לא נוכל לעלות, אבל הנשים לא היו עמהם בעצה, שכתוב למעלה מן הפרשה (כו, סה): “כי אמר ה’ להם מות ימותו במדבר ולא נותר מהם איש כי אם כלב בן יפונה”, איש ולא אשה, על מה שלא רצו ליכנס לארץ, אבל הנשים קרבו לבקש נחלה בארץ. לכך נכתבה פרשה זו סמוך למיתת דור המדבר שמשם פרצו האנשים וגדרו הנשים’ (במדבר רבה כא,י)
ובזה יובן בסייעתא דשמיא הכתוב בקהלת ז’, ואשה בכל אלה לא מצאתי, לבד ראה זה מצאתי, פירוש בכל אלה, הוא עון העגל שאמרו אלה אלהיך ישראל, לא מצאתי חטא לאשה. (ספר בן איש חי – הלכות שנה שניה – פרשת ויקרא)
מה משמעות העובדה שנשים לא היו שותפות לחטא העגל?
המדרש מלמד אותנו שחטא העגל קשור ישירות לחטא חווה בגן עדן:
שבא נחש על חוה הטיל בה זוהמא ישראל שעמדו על הר סיני פסקה זוהמתן (שבת קמא.)
” וכשחטאו בעגל וקלקלו כעין חטא אדה”ר ממש, חזרה זוהמתן שפסקה, ואעפ”י שחזרה עם כל זה לא חזרה להם הזוהמא חזרה גמורה, כי סוף סוף טהרתן של ישראל במקומה עומדת, רק שהשליטו עליהן המיתה”. (ספר חסד לאברהם – מעין א – נהר יג)
אם כן, מעמד הר-סיני שתיקן את חטא אדה”ר הוביל לביטול גזירת המוות בעולם – ואילו חטא העגל החזיר אותו.
היכן הנשים – שלא חטאו בעגל ביחס לכך?
בספר בניהו בן יהוידע מובא דיון הלכתי האם נשים יוצאות לפני המיטה של המת בהלוויה או אחריה:
מקום שנהגו נשים לצאת אחר המטה יוצאות, לפני המטה יוצאות.
נ”ל בס”ד כל מקום יש לו טעם במנהגו,
דמקום שהנשים יוצאות לפני המטה טעמייהו כי המיתה סבבה אותה חוה שהיא אשה, שנתנה לבעלה עץ הדעת, לכן הנשים שהם דוגמתה יוצאות לפני המטה להורות כי האשה גרמה המיתה, והכי איתא בירושלמי טעם זה,
ובמקום שנהגו לצאת הנשים אחר המטה נראה טעמייהו כי במעמד הר סיני פסקה הזוהמה והיה חירות ממלאך המות, ולא היה עוד מיתה שהיו חיים לעולם, אך החזירו המיתה על ידי עשיית העגל, וכמו שאמרו בגמרא [עבודה זרה ה’ ע”א] על פסוק [תהלים פ”ב ו’] אני אמרתי אלקים אתם ובני עליון כולכם אכן כאדם תמותון וכו’ דקאי זה על אחר מתן תורה, וידוע כי הנשים לא חטאו בעגל ונמצא מי החזיר המיתה האנשים, לכן נהגו שהאנשים יוצאים לפני המטה, והנשים אחר המטה. (ספר בניהו בן יהוידע על סנהדרין דף כ/א)
ניתן לראות, אם-כן, שיש צד שבו ענין המיתה שייך דוקא אצל הנשים – כי חוה היא זו שהחטיאה את אדם הראשון, אולם ישנו צד שבעקבות חטא העגל המוות חזר לעולם דוקא בגלל הגברים ולכן נשים אכן שייכות בו פחות.
היבט נוסף של חטא-העגל הוא הפגיעה שהוא פגע במעמד-הר סיני – חתונתם של הקב”ה וכנס”י, מעמד השראת השכינה בעולם.
לא סתם בכל חיבור בין איש ואשה יש בחינה של מעמד הר-סיני ומתן תורה:
‘וא”ר חלבו אמר רב הונא: כל הנהנה מסעודת חתן ואינו משמחו עובר בחמשה קולות, שנאמר (ירמיהו לג, יא) “קול ששון וקול שמחה קול חתן וקול כלה קול אומרים הודו את ה’ צבאות”; ואם משמחו מה שכרו? אמר רבי יהושע בן לוי: זוכה לתורה שנתנה בחמשה קולות, שנאמר (שמות יט, טז) “ויהי ביום השלישי בהיות הבקר ויהי קולות וברקים וענן כבד על ההר וקול שופר” וגו’ “ויהי קול השופר” וגו’ “והאלקים יעננו בקול”. “
(ברכות ו,ב)
ומה התיקון לחטא העגל שגרם להפרת ה”חתונה” והיעדר הופעת השכנה כתוצאה מכך?
תיקון זה מתבטא בהקמת המשכן והחזרת השכינה לעם-ישראל
והנה – ניתן לראות גם כאן את מקומן המיוחד של הנשים:
ויבאו האנשים על הנשים. כי לשון על הנשים יורה כי הנשים באו שם בתחלה וכאשר באו האנשים כבר מצאו שם הנשים שהביאו שם נדבתם תחלה, וזאת מעלה גדולה בנשים כי במעשה העגל לא רצו לתת תכשיטיהן שכן כתיב (שמות לב) ויאמר להם אהרן פרקו נזמי הזהב אשר באזני נשיכם בניכם ובנותיכם, וכתיב (שם) ויתפרקו כל העם את נזמי הזהב אשר באזניהם ולא אמר באזני נשיהם כי לא רצו הנשים בכך, והוא שרמז שלמה על זה (קהלת ז) אדם אחד מאלף מצאתי ואשה בכל אלה לא מצאתי, ירמוז למה שכתוב (שמות לב) אלה אלהיך.
אבל עתה בענין המצוה בנדבת המשכן רצו לתת תכשיטי הזהב שלהן בחפץ גדול עם היות ענין טבעי בנשים להשתעשע ולשמוח בתכשיטיהן והם הם עקר שמחתן וחמדתן והביאו חח ונזם וטבעת עגיל וכומז כל כלי זהב וקדמו במצוה הזאת לאנשים (רבינו בחיי שמות לה:כב)
יותר מכן – אם הבאת הזהב למשכן היא תיקון על חטא העגל – מדוע הנשים שלא חטאו הביאו את הנדבה ראשונות?
יבואו האנשים על הנשים. המפרשים אמרו שהוא כמו עם הנשים והודיע צדקת הנשים שהסכימו ליתן תכשיטיהן, וצ”ל כי זה באמת שבח להן כי מן הדין לא היו צריכין ליתן תכשיטיהן כי בשלמא האנשים שפרקו נזמיהם ועשו ממנו העגל הוצרכו ליתן נזמיהם ותכשיטיהן לכפר על נפשותיהם, אבל הנשים שלא רצו ליתן תכשיטיהן במעשה העגל אם כן אינן צריכין לכפרה ולמה יתנו תכשיטיהן ומ”מ מחמת חיבת הקודש לא נמנעו מליתן אבל מ”מ לא רצו הנשים להביא בידיהן הנדבה אל משה כדי שלא יחשוב משה כי היה להם חלק בעבירה ע”כ נאמר כל נדיב לב הביאו אבל הנשים לא הביאו אלא נתנו תכשיטיהן. (כלי-יקר שמות לה:כב)
והנה- שכרן של הנשים שהן משמרות ראשי-חודשים, מתקשר גם להקמת המשכן – בראש-חדש ניסן:
“לפי זה ניטל מן האנשים איסור מלאכה בראש חודש, מפני זריזותם בעגל ועצלתם במלאכת המשכן, וניתן אל הנשים שנתעצלו בעגל ונזדרזו במשכן“.
(התשב”ץ ג:רמד)
דבר נוסף אותו נידבו הנשים הוא חכמת ליבן – בטוויה:
ב’שני’ של פרשת ויקהל מסופר כיצד הביאו ישראל את נדבת המשכן, מתוך נדיבות לב רבה, המכפרת על חטא העגל, עליו כתוב ב’שני’ של פרשת כי תשא. נדבת הלב מתבטאת במיוחד בנשים: “ויבאו האנשים על הנשים [הנשים קודמות]… וכל אשה חכמת לב בידיה טוו… וכל הנשים אשר נשא לבן אתנה בחכמה טוו את העזים” (וכן נדבת המראות לכיור וכנו בסוף הפרשה). גם בחטא העגל לא חטאו הנשים (ולא הסכימו לתת תכשיטים) וכעת בנדבת המשכן הנשים היו העיקר. דבר נוסף המייחד את נדבת הנשים הוא שמלבד נדבת החומרים, כסף זהב ותכשיטים, הן נדבו גם מחכמתן, “וְכָל אִשָּׁה חַכְמַת לֵב בְּיָדֶיהָ טָווּ וַיָּבִיאוּ מַטְוֶה אֶת הַתְּכֵלֶת וְאֶת הָאַרְגָּמָן אֶת תּוֹלַעַת הַשָּׁנִי וְאֶת הַשֵּׁשׁ. וְכָל הַנָּשִׁים אֲשֶׁר נָשָׂא לִבָּן אֹתָנָה בְּחָכְמָה טָווּ אֶת הָעִזִּים”. “חַכְמוֹת נָשִׁים בָּנְתָה בֵיתָהּ” – כדי לבנות בית לה’, “ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם”, יש צורך בחכמת הנשים. (הרב גינזבורג)
חכמת הלב של הנשים, מחזירה אותנו למתן תורה – תורתן המיוחדת של הנשים, שקדמה למתן-התורה לאנשים “כה תאמר לבית יעקב ותגד לבני ישראל” – היא תורה שקשורה בצורה מיוחדת ללוחות הראשונים שניתנו במעמד הר-סיני, אותם לוחות בהם התורה נחקקה על לוח ליבן של בני-ישראל.
לאחר חטא-העגל ושבירת הלוחות ניתנו לעם-ישראל הלוחות השניים, ומתוכן התפרטות התורה עליה עמלים ואותה לומדים בכל יום. העובדה שהנשים לא חטאו בחטא העגל השאירה בתורה הנשית מרכיב מיוחד של “חכמת הלב” שיש בו טעם של לוחות ראשונים – תורה הקשורה על לוח-ליבן עוד הרבה לפני החיוב ללמוד אותה מבחוץ.
יהי רצון שנזכה לחכמת-לב זאת ולאותו קישור עמוק לתורה, לאמונה ולקב”ה שהיה לנשים בצדקניות במצרים ובמדבר.
“בזכות נשים צדקניות נגאלו ישראל ממצרים – ובזכותן עתידין להיגאל“
שבת שלום!
ליאון