לדף המקורות המלווה את המאמר הזה – לחצי כאן
הציווי “וספרה לה” (1) שמופיע בהקשר של שבעת הימים הנקיים שהאשה סופרת לאחר ימי הזיבה שלה[1] מזכיר את הביטוי “וספרתם לכם” (2) שמוכר לכולנו מספירת העומר.[2]
הדמיון הזה הוביל אפילו לדיון הלכתי מעניין – האם הזבה צריכה לברך על ספירתה כמו שמברכים על ספירת העומר? [התוספות (3) סוברים שלכתחילה היה ראוי שהאשה תספור בברכה אלא שהיא לא מברכת שמא תראה באמצע דם ותסתור את ספירתה ונמצא שזו ברכה לבטלה, בשם השל”ה (4) מובא שלמרות היא לא מברכת, היא אכן צריכה למנות בפה בכל יום. להלכה נפסק שאין צורך בספירה בפה, אבל יש צורך במודעות לכך שהיא נמצאת בימי הספירה.]
אולם, מה עומק הסיבה לכך שיש דמיון בין ספירת הזבה לבין ספירת העומר? מה המשמעות הרוחנית של הדמיון הזה ומה נוכל לקחת מכך לעבודת ה’ של כל אחת מאיתנו?
ננסה לענות על שאלה זאת מתוך התבוננות במקורות:[3]
הזוהר בפרשת אמור (5) מסביר – שספירתם של בנ”י מיציאת מצרים ועד מתן תורה היא ממש מקבילה לספירת הזבה. במצרים – בנ”י היו שקועים במ”ט שערי טומאה. ע”י ברית-המילה (וקרבן הפסח) הפסיקו את טומאתם בבחינת “הפסק טהרה”. ומיציאת מצרים ועד מתן תורה הם סופרים שבעה שבועות נקיים כדי להיטהר במים חיים ולהתחבר לקב”ה במתן תורה כמו אשה בליל טבילה.
התהליך שעם-ישראל עובר מקביל, עפ”י הזוהר, לתהליך של טהרת האשה לבעלה. מתן תורה הוא ה”חתונה” בין עם-ישראל והקב”ה, ולקראתו ה”כלה” סופרת שבעה נקיים.
מהי מטרת הספירה? מדוע עם-ישראל או האשה צריכים לספור?
נוכל לראות שני כיווני הסבר מרכזיים:
ההסבר הראשון – מפרש את הספירה כאמצעי לרומם את מי שסופר מהטומאה והמצב הרוחני הירוד בו הוא היה ולאפשר לו לתקן ולזכך את עצמו לקראת הטהרה.
כך נוכל לראות בדברי הרב דסלר (6) שמטרת הספירה היא לבנות בעצמנו קומה רוחנית, “בנין הרוחניות מלמטה” – בדיקה מדוקדקת ורצופה של נקיות מכל סיג של טומאה. כשם שעל-מנת להיטהר מטומאת הזבה יש צורך בביצוע בדיקות קפדניות ופנימיות ולוודא שהטומאה אכן פסקה, כך עם-ישראל היה צריך לעבור תהליך של עיון והתבוננות שהם אכן התנקו מטומאת מצריים. מדייק הרב דסלר מכך שהבדיקה היא פנימית – שהיא גם “בפנימיותה” של האשה – נקיות וטהרה גם במובן הרוחני-נפשי[4].
אור-החיים (7) חוזר על הדימוי של עם-ישראל לכלה הנכנסת לחופה, ומסביר שזאת הסיבה שה’ המתין שבעה שבועות ולא נתן לעם=ישראל את התורה מיד. ההמתנה היא כחתן שמתעכב עם חופה בכדי שהכלה תהיה טהורה (8). הוא מדייק ומסביר שהסיבה לכך שסופרים את ספירת העומר “ממחרת השבת” היא מכיוון שיש צורך בספירה של ימים שלמים (כשם שאנו מקפידות לסיים את הפסק הטהרה לפני השקיעה כדי שהיום הראשון של הספירה יהיה נקי כבר מתחילתו) –לא היה אפשר לספור את ט”ו בניסן, היום בו בני-ישראל יצאו ממצרים, כי בתחילתו הם היו עדין טמאים, לכן הספירה מתחילה רק ממחרת, ט”ז בניסן.
הסבר נוסף ומעמיק שמביא אור-החיים בסוף דבריו ושעוד נחזור אליו בסיום נוגע למימד הנפשי מתן תורה. בעשרת הדברות, חז”ל מתארים שהדברות נחקקו “בליבו של כל אחד ואחד”, ובעצם נשמותיהם של ישראל היו הלוחות עליהם נחקקה התורה. על-מנת שהתורה תוכל להיחקק שם, הם חייבים להיות נקיים ומאירים כספיר (“סנפיריון”). ימי ה”ספירה” הם הימי בהם סופרים, אבל גם מנקים את הנשמה להיות מאירה כ”ספיר”.
גם ה”שפת אמת” (9) מרחיב ומבאר שעניינם המרכזי של ימי הספירה הוא להבדיל בין הטמא ו-לבין הטהור, עד שבחג שבועות, השער ה50, הכל כבר טהור.
את הצורך בעבודה וזיכוך רוחני של כל אחד ואחד ר’ נתן מברסלב ב”ליקוטי הלכות” (10) לומד מהעובדה שהזבה סופרת “לה- לעצמה” . כל אחד ואחד צריך לספור את ספירת העומר בעצמו – כי לכל אחד יש את הנסיונות שלו וכל אחד צריך לגדול ולתקן לפי המדרגה שהוא נמצא בה ולא להשוות את עצמו לחבירו.
בכל ההסברים שהבאנו עד כאן, המוקד הוא הצורך להיטהר, להתנקות ולהזדכך ממ”ט שערי הטומאה כדי להיות ראויים לטהרה ולקדושה, מהקב”ה, החתן, ממתין וחכה לנו, עד שנסיים את תהליך הטהרה ואת העבודה הפנימית שמלווה אותו.
הסבר אחר של העבודה בימי הספירה רואה את מוקד ימי הספירה בציפיה ובהכנה לקראת מעמד הר-סיני, מתן התורה וה”חתונה” שבין הקב”ה וכנסת-ישראל:
ר’ צדוק הכהן מלובלין (11) מסביר שעיקר העבודה בימי הספירה היא להפנות את כל הכוחות של האדם אל הקב”ה ולוודא שהם מופנים רק לשם שמים, וע”י זה הקדושה יכולה להתקבע במציאות וליצור מציאות חדשה ממש, כדברי תורה שחדשים וחביבים בכל יום מחדש, כאשה הנטהרת לבעלה ונהיית חביבה עליו בכל פעם מחדש. הוא מסביר את הספירה הקודמת למתן תורה כימים של העלם שיוצרים את החשק, ההשתוקקות והגעגוע לקראת הגילוי המחודש, ושמתוך הציפיה הזאת נוצר החידוש שבמפגש.
גם כאשר ר’ לוי יצחק מברדיצ’ב (12) מסביר מדוע לא מברכים “שהחיינו” על ספירת העומר הוא אומר שמכיוון שתכלית הספירה היתה לסיים אותה ולהגיע למעמד הר סיני – בני-ישראל רק רצו לסיים אותה כמה שיותר מהר, ולכן לא מברכים עליה שהחיינו כי אין לה ערך עצמי.
אור המאיר” (13) מתחיל בתיאור “ימי הליבון” של עם-ישראל בספירה כימים של עליה משערי הטומאה, אולם בהמשך דבריו הוא מדגיש את הספירה “לעצמה” “שהיא סופרת בחשק גדול להנאתה ולטובתה … להתחבר עם בעלה” – וכך גם בני-ישראל סופרים מרצונם כדי להגיע לרגע הקירבה והחיבור של מתן תורה.
הבאנו עד כאן שני סוגים של ההסברים על הקשר שבין שבעה נקיים לבין ספירת העומר:
מצד אחד, עם-ישראל במצרים היה שקוע במ”ט שערי טומאה וצריך לעבור תהליך של התנקות וקפדנית ובדיקה פנימית של נקיות מכל שמץ של טומאה, פניות זרות וחוסר כוונה לשם שמים, ומצד שני, ימי הספירה הם ימים של הכנה, השתוקקות, ציפיה וגעגוע לקראת מתן תורה והייחוד של עם-ישראל עם הקב”ה, ומתוך כך יש שאיפה לסיים אותם במהירות ולהתייחד עם הקב”ה.
וכמו עם-ישראל ביציאת מצרים שצריך מצד אחד להתנתק מהטומאה ומצד שני מצפה לטהרה וליחוד, כך גם האשה בתהליך ספירת שבעה נקיים: בודקת את עצמה בפנימיותה מכל שמץ של טומאה, ומצפה ומתכוננת לקראת החיבור השלם עם בעלה בקדושה ובטהרה.
מה עניינו של ל”ג בעומר בהקשר זה?
ההתייחסות ההלכתית לל”ג בעומר נובעת מהאבילות על מות תלמידי ר’ עקיבא.
הגמרא (14) מתארת את מות התלמידים שלא נהגו כבוד זה בזה “מפסח ועד העצרת”. בהמשך מתארת הגמרא את חמשת התלמידים שהעמיד ר’ עקיבא שהם יסוד תושב”ע המסורה לנו כיום.
המאירי (15) מדייק שהמיתה פסקה בל”ג בעומר.
נוכל, אם-כן, לחלק את ימי-הספירה לשני חלקים: הימים עד ל”ג בעומר שהם ימי תיקון המידות על מות התלמידים שלא נהגו כבוד זה זבה, והימים שאחרי שפסקה המגיפה, בהם אנו מצפים לקראת מתן תורה, שמופיעה דרך חמשת התלמידים שר’ עקיבא העמיד אחרי המגיפה שדרכם נמשכה המסורת של העברת התורה שבעל-פה מדור לדור.
ר’ לוי יצחק מברדיצ’ב (16) מוצא רמז לל”ג בעומר כבר בחומש בראשית, בפרשת “ויצא” – בגל-עד שמקים יעקב בהיפרדו מלבן. הוא מביא את מדרש חז”ל שבים-סוף הקב”ה נדמה לבני-ישראל כבחור ואילו במתן-תורה הוא נדמה כזקן ומפרש שהתגלות ה’ בכל אחד מהמצבים משקפת את המקום הרוחני שעם-ישראל היה בו באותו רגע: ביציאת מצרים וקריעת ים-סוף עם-ישראל היה “כתינוק הבורח מביה”ס” שיש לפתות אותו ע”י ניסים ונפלאות ללכת אחרי ה’, ואילו במעמד הר-סיני עמי” כבר רוצה ומשתוקק מעצמו לקבלת התורה “כזקן”.
מתי מתחולל המפנה הזה?
אומר ר’ לוי יצחק מברדיצ’ב שזה קורה בל”ג בעומר. כשם שלפני הקמת הגל-עד יעקב עסוק בבריחה ובהתנתקות הרוחנית מלבן, ואילו מיד אחרי הגל-עד “ויעקב הלך לדרכו ויפגעו בו מלאכי א-לקים” – יעקב חוזר ונפגש עם קדושת ארץ-ישראל, כך הימים שבין יציאת-מצרים ועד ל”ג בעומר הם הימים של ההתנתקות מהטומאה, ואילו הימים שלאחר ל”ג בעומר הם הימים של הציפיה לקראת מתן-תורה.
בדרך רמז נוכל לראות את זה בחלוקת מ”ט ימי הספירה לשני חלקים:
הגמרא (17) מביאה שהפעם הראשונה שהאות “ט” מופיעה בבריאה היא במילה “טוב” (“וירא א-לקים את האור כי טוב”).
מסביר ה“בני יששכר” (18) שהמילה “טוב” היא המילה ה32 (ל”ב) בתורה, ולכן ניתן לחלק את ימי הספירה ל ל”ב ימים עד ל”ג בעומר, ולטו”ב ימים בין ל”ג בעומק לשבועות.
הל”ב ימים הראשונים של הספירה הם הימים המרכזיים לתיקון וזיכוך המידות מכל דבר רע, ואילו הטו”ב ימים האחרונים הם הימים של ההכנה לקראת מתן תורה, כשם שבל”ב הימים הראשונים מתו התלמידים שמידותיהם היו מקולקלות ולא נהגו כבוד זה בזה ואילו טו”ב הימים האחרונים עומדים בסימן ההכנה למתן-תורה, והעמדת התלמידים שהמשיכו את אור התורה לדורות הבאים.
ומה נוכל אנחנו לקחת מכאן לגבי ספירת שבעה נקיים?
גם בספירת שבעה נקיים קיימים שני ההיבטים: ההתנתקות מהטומאה שמופיעה בימי הדימום[5] מצד אחד, והציפיה לקראת המפגש המחודש בין בני-הזוג מהצד השני.
נוכל לשים לב שעל שני החלקים האלה ניתן לומר “וספרה לה – לעצמה” – גם היכולת להתבונן פנימה לתוך עצמי ולתקן את המידות הפגומות וסיגי הטומאה הנפשית שבתוכי, וגם התנועה הנפשית של הציפיה וההשתוקקות לקראת החיבור המחודש עם בעלי הם תהליכים פנימיים שאני עוברת עם עצמי.
ככל שנדע לעבור אותם בצורה מדוייקת יותר, לנצל כל יום ויום מימי הספירה לעבודה רוחנית משמעותית, ולהפוך את הימים הנקיים לימי ניקוי פנימי, ליבון ותיקון עצמי מצד אחד, וציפיה והכנה לקראת חידוש הקשר הזוגי מהצד השני, נוכל להגיע לקראת הטבילה, הטהרה, והמפגש עם בן-הזוג בקדושה בצורה שלימה ומדוייקת יותר, מתוך “לב-טוב”.
יהי רצון שאכן נזכה להרגיש כיצד נשמותינו מזדככות כספיר והאור הפנימי מופיע ומתגלה דרכן, הן לקראת מתן-תורה והחיבור העמוק שבין הקב”ה לכנסת-ישראל, והן במפגש בין בני-הזוג ובהשראת השכינה והקדושה ביניהם.
ל”ג שמח!
ליאון
[1] ספירת “שבעה נקיים” שייכת הלכתית למערכת ההיטהרות של “זבה גדולה” ולא של “נידה”. כיום כל אשה שרואה דם שומרת הלכה משולבת של נידה וזבה גדולה ביחד. (על המשמעות הרעיונית של הצירוף הזה אני מרחיבה בקורס “מחול הלבנה” בהעמקה)
[2] ישנם שני מקומות נוספים בהם התוכה מצווה על ספירה: “וספר לו” שמצווה הזב במקביל לזבה, ו”וספרת לך” של מנין שנות היובל בפרשת “בהר”.
[3] המקורות נמצאים בדף מקורות נפרד ואני מפנה אליהם במאמר הזה באמצעות המספרים המובאים בסוגריים)
[4] על המשמעות הרוחנית-הפנימית של הטומאה והצורה שבה הוא בא לידי ביטוי בטומאת הנדה והזבה ניתן ללמוד מתוך דברי הרמ”א ב”תורת העולה ג:סט. את עיקרי הדברים אני מלמדת בקורס “מחול הלבנה”.
[5] על מהות הטומאה והביטוי שלה בעבודה הנפשית בימי הדימום אני מרחיבה בקורסים “ששת שערי הלבנה” ו”מחול הלבנה” – שם אני מציעה דרך מעשית להיפגש עם המהלך הנפשי של הטומאה ולהיבנות דרכו.