בשבוע שעבר ראינו את עומק החיבור שבין ר’ עקיבא לרחל, וראינו שהדרך בא ביטא ר’ עקיבא את החיבור הזה הוא ע”י נתינת “ירושלים של זהב”.
הוא הבטיח לה אותו כבר במתבן, כשהיו עניים והוא עוד בכלל לא למד תורה – “אִי הֲוָאִי לִי – רָמִינָא לִיךְ יְרוּשָׁלַיִם דְּדַהֲבָא” וכשלמד ועלה לתורה – קיים את הבטחתו ואכן נןן לה אותו- “יְרוּשָׁלַיִם דְּדַהֲבָא, כְּדַעֲבֵד לֵיהּ רַבִּי עֲקִיבָא לביתהו” (שבת נט ע”א).
מה מסמל אותו תכשיט?
במשנה ובגמרא הוא מזכר כ”עיר של זהב” או “עטרה” של זהב שנהגו הכלות לשים על ראשן ביום חתונתן, ומובא במשנה (סוטה ט:י”ד) שאחד הדברים שגזרו לאחר החורבן הוא על “עטרות חתנים” ו”עטרות כלות” – עטרה זו מכונה במקומות נוספים בפוסקים “עיר של זהב”
מהי אותה “עטרה”? מדוע היא נלבשה דוקא ביום החתונה ומה היא מסמלת?
נוכל למצוא לכך רמז בפסוק בשיר-השירים: “צְאֶנָה וּרְאֶינָה בְּנוֹת צִיּוֹן בַּמֶּלֶךְ שְׁלֹמֹה, בָּעֲטָרָה שֶׁעִטְּרָה לּוֹ אִמּוֹ בְּיוֹם חֲתֻנָּתוֹ, וּבְיוֹם שִׂמְחַת לִבּוֹ” (שיר השירים ג:י”א)
שיר-השירים הוא משל מקשר שבין הדוד=הקב”ה לרעיה=כנסת-ישראל.
מתי הן “יום חתונתו” ו”יום שמחת ליבו”?
עונה המשנה (תענית ד:ח): “ביום חתונתו” – זה מתן תורה, ו”ביום שמחת לבו” – זה בנין בית המקדש – משנה זו קשורה ישירות ל”בנות ירושלים::
אמר רבן שמעון בן גמליאל לא היו ימים טובים לישראל כחמשה עשר באב וכיום הכפורים שבהן בנות ירושלם יוצאות בכלי לבן שאולין … וחולות בכרמים …וכן הוא אומר (שיר ג’) צאינה וראינה בנות ציון במלך שלמה בעטרה שעטרה לו אמו ביום חתונתו וביום שמחת לבו. ביום חתונתו זו מתן תורה וביום שמחת לבו זה בנין בית המקדש שיבנה במהרה בימינו אמן
בהמשך ננסה להבין למה דוקא בנות ירושלים היו יוצאות לחולל בכרמים וכיצד זה קשור לאותה “עטרה”, לאותה “ירושלים של זהב.
נחזור לפסוק בשיר השירים – שואל המדרש: מי נותנת את העטרה?
“צאינה וראינה בנות ציון במלך שלמה בעטרה שעיטרה לו אמו ביום חתונתו וביום שמחת לבו” (שה״ש ג, יא) ־ …”אמר ר׳ יצחק, חזרתי בכל המקרא, ולא מצאתי שעשתה בת-שבע עטרה לשלמה. ר׳ שמעון בר יוחאי שאל את ר׳ אלעזר בר׳ יוסי, איפשר שמעת מאביך, מהו ׳בעטרה שעיטרה לו אמו׳? אמר לו, הן:
משל למלך שהיתה לו בת יחידה, והיה מחבבה ביותר, והיה קורא אותה בתי. לא זז מחבבה, עד שקראה אחותי, ועד שקראה אמי. כך הקב״ה, בתחילה קרא לישראל ׳בת׳ שנאמר (תהלים מה, יא): ׳שמעי בת וראי והטי אזנך ושכחי עמך ובית אביך׳. לא זז מחבבן, עד שקראן ׳אחותי׳, שנאמר, ׳פתחי לי אחותי רעייתי יונתי תמתי שראשי נמלא טל קווצותי רסיסי לילה׳, לא זז מחבבן, עד שקראן ׳אמי׳, שנאמר (ישעיה נא,ד) ׳הקשיבו אלי עמי ולאומי אלי האזינו כי תורה מאתי תצא וגו׳” (שמו”ר נב, ה).
המדרש עונה תשובה מפתיעה: אמו זו הקב”ה!
ננסה להסביר:
ממדרש זה ניתן לראות שלוש מדרגות בקשר שבין כנסת-ישראל והקב”ה:
- בתי – הקב”ה דואג לכנסת-ישראל, שומר עליו ומשפיע עליה כמו אב שדואג לבתו. זוהי הארה עליונה, “התערותא לדעילא” וחכמים מפרשים שמכוחה התרחשה יציאת מצרים
- אחותי – ישנו מעין “שוויון” בין הקב”ה וכנסת-ישראל – הדדיות בקשר ביניהם – זוהי הברית שנכרתת בין כנסת-ישראל והקב”ה במעמד הר-סיני: חתונה בה יש ייחוד בין שני שותפים: החתן והכלה, הקב”ה וכנסת-ישראל וכל אחד מהם תורם את חלקו
- אמי – כנסת-ישראל עולה לקומת “אם” ומכח מעשיה מעטרת את הקב”ה. חכמים מסבירים ששלב זה התרחש בהקמת המקדש – בה ע”י עבודת הקרבנות של כנסת-ישראל נוצרות “עטרות” עליונות, ע”י “התערותא דלתתא” מכוח העבודה – מתעלה כביכול גם הקב”ה. וזוהי ה׳עטרה׳, שעיטר שלמה המלך לשכינה, עם בניין בית הבחירה. (עפ”י הרב גולדוויכט)
מיהו הראשון שזכה באותה עטרה – היכולת ליצור שלמות של חיבור מלא בין הקב”ה ובין כנסת-ישראל? בין הגילוי הא-לקי “מלמעלה” ובין העבודה והעמל שמגלים אותו “מלמטה? בין “שמים” ו”ארץ”?
הזוהר הקדוש מסביר לנו שזה היה אדם-הראשון לפני החטא, בגן-עדן:
וּבֹא וּרְאֵה, כְּמוֹ שֶׁעָשָׂה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אֶת הָעוֹלָם, כָּךְ גַּם בָּרָא אֶת אָדָם הָרִאשׁוֹן. פָּתַח וְאָמַר, (הושע ו) וְהֵמָּה כְּאָדָם עָבְרוּ בְרִית. שֶׁהֲרֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עִטֵּר אוֹתוֹ בַּעֲטָרוֹת עֶלְיוֹנוֹת, וּבָרָא אוֹתוֹ בְּשִׁשָּׁה צְדָדִים שֶׁל הָעוֹלָם לִהְיוֹת שָׁלֵם בַּכֹּל, וְכֻלָּם זָעוּ וּפָחֲדוּ מִלְּפָנָיו. (זוהר בראשית נ:ב)
ומסביר זאת הרמח”ל ב”דעת תבונות”:
כי קודם חטא אדם הראשון, הנה אדם היה מעוטר ומוכתר בעטרות קדושה ויקר רב מאד, עד שבקשו מלאכי השרת לומר לפניו קדוש, כמאמרם ז”ל במדרש , והיה בו מן הידיעה ומן הקדושה וכל שבח מעלה שיעור גדול, להיותו יציר כפיו…ואמנם כשחטא, לא די שלא הרויח מה שהיה יכול להרויח, אלא שאבד מה שהיה בידו, ואז חזר להיות אדם שפל ונבזה כמו שהוא עתה (דעת תבונות קכ”ו:ד)
בעקבות החטא ניטלה ממנו אותה עטרה, והיא תשוב ותינתן לצדיקים לעתיד לבו, שאז “צדיקים יושבים ועטרותיהן בראשיהן ונהנים מזין השכינה”
בואו נראה כיצד אותה “עטרה” שהיתה לאדם הראשון, ושיזכו בה הצדיקים לעתיד לבוא הופיעה במעמד הר-סיני ובבנין בית המקדש:
במעמד הר סיני, כמו שכתוב מגמרא שבת פ”ח (וכולנו מכירות כבר מהגן..):
“דָּרַשׁ רַבִּי סִימָאִי, בְּשָׁעָה שֶׁהִקְדִּימוּ יִשְׂרָאֵל “נַעֲשֶׂה” לְ”נִשְׁמַע”, בָּאוּ שִׁשִּׁים רִבּוֹא שֶׁל מַלְאֲכֵי הַשָּׁרֵת. לְכָל אֶחָד וְאֶחָד מִיִשְׁרָאֵל קָשְׁרוּ לוֹ שְׁתֵּי כְּתָרִים, אֶחָד כְּנֶגֶד “נַעֲשֶׂה”, וְאֶחָד כְּנֶגֶד “נִשְׁמַע”. וְכֵּיוָן שֶׁחָטְאוּ יִשְׂרָאֵל, יָרְדוּ מֵאָה וְעֶשְׂרִים רִבּוֹא מַלְאֲכֵי חַבָּלָה וּפְרָקוּם, שֶׁנֶּאֱמַר, (שמות לג) “וַיִתְנַצְּלוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת עֶדְיָם מֵהַר חוֹרֵב”.
אָמַר רַב חַמָא בַר חֲנִינָא, בְּחוֹרֵב טָעֲנוּ, בְּחוֹרֵב פָּרְקוּ. בְּחוֹרֵב טָעֲנוּ – כִּדְאַמְרִינָן. בְּחוֹרֵב פָּרְקוּ – דִּכְתִיב, “וַיִתְנַצְּלוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל” וְגוֹ’. אָמַר רַב יוֹחָנָן, וְכוּלָּן – זָכָה מֹשֶׁה וּנְטָלָן, דִּסְמֵיךְ לֵיהּ, (שמות לג) “וּמֹשֶׁה יִקַּח אֶת הָאֹהֶל”. הורדת הכתרים נלמדת מהפסוק המדבר על התכשיטים שלהם שמוסרים מהם. “וַיִּשְׁמַע הָעָם אֶת הַדָּבָר הָרָע הַזֶּה וַיִּתְאַבָּלוּ וְלֹא שָׁתוּ אִישׁ עֶדְיוֹ עָלָיו”. אחר כך כתוב: “וַיֹּאמֶר יְדֹוָד אֶל משֶׁה אֱמֹר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אַתֶּם עַם קְשֵׁה עֹרֶף רֶגַע אֶחָד אֶעֱלֶה בְקִרְבְּךָ וְכִלִּיתִיךָ וְעַתָּה הוֹרֵד עֶדְיְךָ מֵעָלֶיךָ וְאֵדְעָה מָה אֶעֱשֶׂה לָּךְ” ובעקבות זאת בני ישראל מורידים את העדי של הר חורב.
עם זאת שנלקחו מאיתנו הכתרים הללו בעקבות חטא העגל. הם לא נעלמו לגמרי. הגמרא מסיימת ואומרת:
“אָמַר רֵישׁ לָקִישׁ, וְעָתִיד הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְהַחְזִירָן לָנוּ, שֶׁנֶּאֱמַר, (ישעיה לה) “וּפְדוּיֵי ה’ יְשׁוּבוּן, וּבָאוּ צִיּוֹן בְּרִנָּה, וְשִׂמְחַת עוֹלָם עַל רֹאשָׁם, שָׂשׂוֹן וְשִׂמְחָה יָשִּׂיגוּ, וְנָסוּ יָגוֹן וַאֲנָחָה” – שִׂמְחָה שֶׁמֵּעוֹלָם – עַל רֹאשָׁם”.
בהמשך הגמרא מביאה עוד פירוש לשני הכתרים האלה:
” אָמַר רַב חֲנַנְאֵל בַּר פַּפָּא, מַאי דִּכְתִיב, (משלי ח) “שִׁמְעוּ, כִּי נְגִידִים אֲדַבֵּר”, לָמָּה נִמְשְׁלוּ דִבְרֵי תּוֹרָה כְּנָגִיד? ומהו נגיד? מלך. כמו שנאמר על שאול: “וַיְצַוֵּהוּ יְדֹוָד לְנָגִיד עַל עַמּוֹ”. וכן על דוד (שמואל ב פרק ה) “וְאַתָּה תִּהְיֶה לְנָגִיד עַל יִשְׂרָאֵל”. אם למה דברי תורה הם כמו מלך? “לוֹמַר לְךָ, מַה נָגִיד זֶה – יֵשׁ בּוֹ לְהָמִית וּלְהַחֲיוֹת. אַף דִּבְרֵי תּוֹרָה, יֵשׁ בּוֹ לְהָמִית וּלְהַחֲיוֹת. הַיְינוּ דְּאָמַר רָבָא, לְמַיִימִינִים בָּהּ – סָמָּא דְּחַיֵי, לְמַשְׂמְאִילִים בָּהּ – סָמָּא דְמוֹתָא”.
“דָּבָר אַחֵר – למה נמשלו דברי תורה למלכים. ל”נְגִידִים”, כֹּל דִּבּוּר וְדִבּוּר שֶׁיָצָא מִפִּי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, קוֹשְׁרִים לוֹ שְׁנֵי כְּתָרִים”.
אם כך – האם כל אחד ואחד מבני-ישראל קיבל שני כתרים, או כל דיבור, כל אות ואות בתורה שנצאה מפי הקב”ה קיבלה שני כתרים?
נוכל לומר ששתי התשובות נכונות ומקבילות, כי אנו יודעים שיש בתורה ששים ריבוא אותיות כנגד ששים ריבוא ישראל – ולכל אחד ואחד מישראל יש את האות המיוחדת לו בתורה, ועל כל אחד ואחד מהם: ישראל וה”אות שלו” ניתנו שני כתרים.
הסבר זה מאיר לנו את דברי המדרש שאומר ששני הכתרים של “נעשה” ו”נשמע” – הם כנגד תורה שבכתב ותורה שבעל-פה:
ה”אות” היא התורה שבכתב, והאדם מישראל – הוא ה”תורה שבע”פ” שעמל וחושף את האות שלו בתורה – וכנגד כל אחד מהם ניתן כתר.
הסבר זה ישפוך לנו אור חדש על המדרש המוכר (כשבר הבאנו בשבוע שעבר כל משר רבניו ור’ עקיבא:
אמר רב יהודה אמר רב בשעה שעלה משה למרום מצאו להקב”ה שיושב וקושר כתרים לאותיות אמר לפניו רבש”ע מי מעכב על ידך אמר לו אדם אחד יש שעתיד להיות בסוף כמה דורות ועקיבא בן יוסף שמו שעתיד לדרוש על כל קוץ וקוץ תילין תילין של הלכות אמר לפניו רבש”ע הראהו לי אמר לו חזור לאחורך הלך וישב בסוף שמונה שורות ולא היה יודע מה הן אומרים תשש כחו כיון שהגיע לדבר אחד אמרו לו תלמידיו רבי מנין לך אמר להן הלכה למשה מסיני נתיישבה דעתו (מנחות כ”ט:ב)
הקב”ה עסוק ב”קשירת כתרים לאותיות” – הוא מעטר אותן ב”עטרות” – וזה כדי לקשור בין התורה שבכתב, תורת משה, האותיות הכתובות – לבין התורה שבע”פ, ר’ עקיבא, הדורש דרשות רבות מכל “כתב” וכך “מחזיר עטרה ליושנה” ו”קושר שמים וארץ” (גם הביטוי “להחזיר עטרה ליושנה” מקורו במדרש על אנשי כנסת הגדולה, ראשית גילוי אור תורה שבע”פ בתחילת ימי בית-שני)
אותה יכולת “לקשור שמים וארץ” באמצעות העטרה, לייחד הכל (כמו ר’ עקיבא שיצאה נשמתו באחד) מתגלה גם בבנין בית-המקדש, “בעטרה שעיטרה לו אימו”. וכך מסביר הזהר:
בְּאוֹתָהּ קְטֹרֶת, כְּשֶׁהָיָה עוֹלֶה עָשָׁן בָּעַמּוּד, הַכֹּהֵן הָיָה רוֹאֶה הָאוֹתִיּוֹת שֶׁל הַשֵּׁם הַקָּדוֹשׁ …, וְקוֹשֵׁר קְשָׁרִים לְמַעְלָה וּלְמַטָּה כְּדֵי לְיַחֵד הַכֹּל, (זוהר ויקהל מ”א:ת”ע)
ענן הקטורת, הענן איתו נכנס הכהן הגדול להיכל ביום הכפורין ודרכו מתגלה השראת השכינה “כי בענן אראה מעל הכפרת” – הוא זה שקושר קשרים (בארמית ק.ט.ר=ק.ש.ר)
מסביר ה”פרי צדיק” שאותן “עטרות” מקבילות לתפילין של ראש ותפילין של יד, והם מקבילים ל”נעשה” ו”נשמע” – כנגד המעשה והמחשבה:
ואחר זה נשנה במשנה המימרא דרשב”ג לא היו ימים טובים לישראל כט”ו באב וכו’ וכן הוא אומר צאינה וראינה בנות ציון במלך שלמה בעטרה שעטרה לו אמו ביום חתונתו וביום שמחת לבו. ופירש”י במלך שלמה במלך שהשלום שלו בעטרה שעטרה לו אמו כנס”י. ומה זו שייכות למה שבנות ירושלים יוצאות וחולות בכרמים שנשנית במשנה קודם לזה ובגמ’ דרשו על זו המימרא ת”ר יפיפות וכו’ אמר ר”א עתיד הקב”ה לעשות מחול וכו’. ונראה שהכל אחד דמחול הוא לשון היקף כמ”ש בפירש”י סביב לשון מחול הכרמים. והיינו דמה שנא’ בעטרה שעטרה לו אמו היינו דישראל יש להם ב’ כתרים תפילין של יד ושל ראש דתפילין של יד הוא כנגד כתר נעשה שהמעשה שייך לידים והם משועבדין למצות ה’. ותפילין ש”ר כננד כתר נשמע שהוא כנגד המוח ומחשבה מוחא.
פרי צדיק לט”ו באב א:ד)
מקשר זאת ה”פרי צדיק” ל”מחול” שבנות ירושלים היו מחוללות בכרמים – מחול זה מקביל ל”מחול” הצדיקים לעתיד לבוא, כשהם יכזו להתרומם ותהיות כמו אדם-הראשון בגן-עדן, עם עטרותיהן בראשיהן ונהנים מזיו השכינה. אותו מחול שמאחד הכל, קודש יחד ומאפשר השראת שכינה כמו במקדש: קושר שמים וארץ.
במתן תורה – הייחוד הזה התבטא ביחוד שבין קב”ה וכנס”י, בין שמים וארץ, בית התורה שבכתב לתורה שבע”פ, כמו שאומר המדרש:
“שני לוחות העדות”, מהו “שני לוחות”? – כנגד שמים וארץ – כנגד חתן וכלה – כנגד שני שושבינין – כנגד העולם הזה והעולם הבא. (שמות רבה “כי תשא”)
אז איך כל זה קשור ל”ירושלים של זהב” שנתן רבי עקיבא ל”רחל”?
יכושלים היא עיר האחדות, העיר שעושה את כל ישראל חברים, העיר שחוברה לה יחדיו, שמחברת “שמים” ו”ארץ”.
רבי עקיבא זיהה ברחל את הכח שמשלים אותו. הוא ראה כיצד הבית שלהם מהווה”אבן בחורבות ירושלים”.
בשבוע שעבר הראינו בהרחבה כיצד רחל זיהתה את הפוטנציאל העמוק של ר’ עקיבא, היא ידעה “לקרוא” את האות שלו בתורה, שהוא אפילו לא היה מודע לה – ולזהות את הפיטנציאל שיש בו – היא היתה בבחינת “התרה שבעל-פה שלו – ששלחה אותו לבית המדרש להיפגש עם האות שלו בתורה – ולכן בזכותה הוא הפך לר’ עקיבא.
כבר בראשית נישואיהם, כשהיו עניים וחסרי כל במתבן – זיהה ר’ עקיבא את האמון הגדול ואת מבט העומק שנתנה בו רחל. הוא זיהה שהיא זאת שמשלימה אותו, ושהקשר ביניהם הוא קשר של “זכו-שכינה ביניהם (מימרא אותה אמר ר’ עקיבא) ולכן הוא הבטיח לה דוןקא “ירושלים של זהב” – את אותו תכשיט של חתונה, של קשר, של ייחוד שמים וארץ, איחוד תורה שבע”פ עם תורה שבכתב, אותה “ירושלים” שיוצר אחדות ושדרכה מתגלה השכינה – במקדש שבירושלים “אורו של עולם”, ובמקדש הפרטי של רחל ור’ עקיבא ושל כל איש ואשה בישראל.
יהי רצון שנזכה מתוך האחדות ביננו שביתנו יהווה “אבן בחורבות ירושלים” – אבן של אחדות, ייחוד והשראת שכינה, אבן שתקשור כתבי תורה ותחזיר עטרה ליושנה בהשראת שכינה ובנין בית המקדש במהרה בימינו