מגילת איכה מתארת את חטאה של ירושלים ואת חורבנה במושגים של נידה: “חטא חטאה ירושלים – על כן לנידה היתה” (איכה א:ח) .
מה הקשר בין החטא לנידות? ולמה החורבן מתואר בדימוי של נידה?
הקשר שבין הקב”ה לכנסת ישראל משול במקומות רבים לקשר שבין איש ואשתו. גם בית-המקדש, הבית שמחבר בין עמ”י והקב”ה, מקביל לבית הגשמי בו דרים האיש והאשה, ואכן, ניתן לראות בקלות את המקום של החיבור והקדושה כבר בהתבוננות פשוטה על מבנה בית-המקדש:
בית-המקדש, “ביתו של ה'”, בנוי במבנה של בית אנושי:
בחוץ יש חצר ובחצר מקריבים את הקרבנות ומתעסקים איתם (גם בחצר של הבתים בעולם העתיק היה ממוקם המטבח..).
בפנים יש את ההיכל ובו נמצא ה”ריהוט”: שולחן, מנורה, מזבח הקטורת. לשם נכנסים רק הכהנים, “בני הבית”.
והכי בפנים, בקודש הקדשים, במקום הפרטי ביותר שזר לא יכנס אליו, ואפילו הכהן הגדול נכנס אליו רק פעם אחת בשנה וגם אז רק כשהוא מוצנע בענן הקטורת, נמצא הארון ובו לוחות העדות, ומעליו שני הכרובים שפניהם כדמות זכר ונקבה מעורין זה בזה “כזכר החובק את הנקבה” (יומא נד,א).
ומה קורה שם, בקדש-הקדשים? השכינה מדברת “מבין הכרובים” – ממש כאיש ואשה ש”זכו – שכינה ביניהם“. קול ה’, שיא ההתגלות הא-לוקית והקירבה בין רבש”ע ובין עם-ישראל “מידבר מבין הכרובים” ממקום החיבור והאחדות של זכר ונקבה. כשם שמתן-תורה משול לחתונה בין הקב”ה וכנסת-ישראל, כך בשעת החיבור השלם ביניהם מופיע קול ה’, באותו מקום בו מונחים לוחות העדות שניתנו בסיני.
אבל, חטאנו, נוצרה מציאות של ריחוק ופער בין עם-ישראל והקב”ה, פער בין המציאות האלוקית האידאלית שבאה לידי ביטוי בתורה ובין הביטוי הממשי שלה בעולם הגשמי, נשברו הלוחות. ו
אז, “מפני חטאינו גלינו מארצנו”, השכינה מפסיקה להופיע “מבין הכרובים”, ונוצרת מציאות המכונה “נידה”.
“חטא חטאה ירושלים – על-כן לנידה היתה“
הנידה – אותו מצב לא טבעי, של ריחוק בין האידאל-התורה ובין המציאות-העולם.
מקורו של הריחוק כבר בחטא אדם-הראשון והוא מופיע בהיבט הגופני כנידה כבר בעונשה של חווה: “אל האשה אמר הרבה ארבה עצבונך והרונך” – “הרבה ארבה – אלו שני טפי דמים, אחת דם נדה ואחת דם בתולים” (עירובין ק:).
מציאות זו של ריחוק עתידה להיבטל לעתיד לבוא ש”אין איסור גדול מהנידה, שהאישה רואה דם ואסרה הקב”ה לבעלה, ולעתיד לבוא הוא מתירה שנאמר “ואת רוח הטומאה אעביר מן הארץ” (מדרש שוחר טוב תהלים קמ”ו) .
מגילת איכה משתמשת בביטוי “נידה” כדי להסביר לנו שזוהי המציאות שהתרחשה בין עם-ישראל והקב”ה. במצב כזה של ריחוק יש פירוד בין שני הכרובים – הזכר והנקבה אינם מעורים זה בזה, רחוקים, אבלים, ומתגעגעים…
ומציאות כזאת של ריחוק ופירוד, באה לידי ביטוי בחורבן.
חורבן – מהשורש ח.ר.ב – ההפך מהשורש ח.ב.ר, חיבור. חָרָבָה = יבשה – מציאות של היעדר מים, חֶרֶב – הרג, מוות, דם.
אותו מקור חיים, אותם מים חיים (“ואין מים אלא תורה“) שנבעו מאבן השתיה שממנה הושתת העולם, ממקום גן העדן (“עץ חיים היא למחזיקים בה“), מלוחות העדות שבתוך הארון (“כי מציון תצא תורה..”), מקול ה’ (“..ודבר ה’ מירושלים“) המופיע מבין הכרובים, המים האלה יבשו. חורבן.
כבר אין חיבור . קול ה’ לא יכול להופיע בצורה המתוקנת במציאות.
נשברו הלוחות. חורבן. גורשנו מגן-עדן.
והמציאות הזאת של היובש, ההיעדר, החורבן, הפירוד, השבירה – היא מציאות של נידה. “הבית הגדול והקדוש שנקרא שמך עליו” – חרב, יבש. בין עם-ישראל לקב”ה יש פירוד, הסתר פנים, מצב של “הרחקות”…
אולם, הפירוד הזה, הנידות, היא רק בירושלים של מטה, “כי אף בזמן שבית-המקדש של מטה אינו בבניינו, מכל-מקום הבית- מקדש של מעלה המכוון כנגדו, נצחי ולא יסור לעולם” (כלי יקר, בראשית י”ג). בירושלים של מעלה, במציאות הרוחנית, עדיין יש קירבה ואהבה גדולה בין קב”ה לכנסת-ישראל, רק שקירבה זו אינה באה לידי ביטוי במציאות הגשמית.
כך גם במציאות הזוגית של הנידה – זו מציאות שיש בה פירוד במימד הגופני, הבניין הגשמי חרב ועובר תהליך של גלות, תשובה ותיקון, אולם במימד הנפשי והרוחני הקשר והאהבה לא משתנים, ותמיד יש “בנין עדי-עד”. “ירושלים של מעלה” הזוגית תמיד בבניינה, “כתרי רעין דלא מתפרשין”.
גם לגבי השאיפה לעתיד לבוא, חז”ל רואים צד של ברכה בתיאור של ירושלים כנידה: “לנידה היתה – לברכה, מה נידה יש לה היתר אף ירושלים יש לה היתר” (תענית כ:א):
דווקא מתוך ההקבלה בין החורבן לנידה נוכל להבין שכשם שמצב הנידות הינו רק מצב זמני, כך מציאות החורבן הינה זמנית בלבד ומובטח לנו שסופו של בית המקדש להיבנות במהרה!
אם כן, ככל שאנו חוות יותר מקרוב את הצער והכאב הכרוכים במציאות של הפירוד והריחוק בין איש ואשתו כתוצאה מהנידה, נוכל להתקרב הרבה יותר להבין את הצער והכאב הכרוכים במציאות הרוחנית של הפירוד והריחוק שנוצר בין עם-ישראל והקב”ה כתוצאה מהחורבן, וכתוצאה מכך נזכה בע”ה ש”כל המתאבל על ירושלים זוכה ורואה בשמחתה” (תענית ל:)