עד עכשיו ראינו איך בית-המקדש, מקום השראת שכינה ו”גן-עדן” קשור בצורה חזקה במיוחד בזוגיות.
בעומקו של בית-המקדש, בקודש הקודשים מצויים שני הכרובים המעורים זב”ז כחיבור זכר ונקבה ומייצגים את האהבה הגדולה והחיבור העליון בין הקב”ה לבין כנסת-ישראל.
ראינו כיצד המשכן ואחריו המקדש בנויים בתבנית של אוהל האבות הקדושים שגם הוא היווה משכן לשכינה, ואיך, בעצם, כל בית יהודי מהווה משכן לשכינה. קודם כל מעצם זה שמצויים בו, בקודש הקדשים שלו איש ואשה ש”זכו – שכינה ביניהם” ושכשם שהמקדש, מקום גן-עדן היווה את מקור החיים של העולם כולו ואת המקום שממנו הושתת העולם, כך החיבור וה”ביאה” אל מקור החיים הפנימי שבגוף האשה, הרחם, הוא המהלך המאפשר הופעת חיים חדשים לעולם.
אם כן, כיצד השפיע חורבן בית-המקדש על הבית היהודי והשראת השכינה שבו?
כשעם-ישראל חטא, נוצרה מציאות של ריחוק ופער בין עם-ישראל והקב”ה, פער בין המציאות האלוקית האידאלית שבאה לידי ביטוי בתורה ובין הביטוי הממשי שלה בעולם הגשמי, פער בין “מקור החיים” ובין הופעתם הממשית במציאות, נשברו הלוחות. ואז, השכינה מפסיקה להופיע “מבין הכרובים” ונוצרת מציאות המכונה “נידה”.
חורבנה של ירושלים מתוארת בביטוי “נידה”: “חטא חטאה ירושלים – על-כן לנידה היתה“[1]
הנידה – אותו מצב לא טבעי, של ריחוק בין האידאל, התורה ובין המציאות, העולם.
מקורו של הריחוק כבר בחטא אדם-הראשון והוא מופיע בהיבט הגופני כנידה כבר בעונשה של חווה: “אל האשה אמר הרבה ארבה – אלו שני טפי דמים, אחת דם נדה ואחת דם בתולים..”[2]
וכשם שהחטא של הניתוק מ”עץ החיים” הוביל לגירוש מגן-עדן ולמציאת של “נידה” אצל חווה, כך הניתוק של עם-ישראל מהקב”ה הוביל לחורבן המקדש ולמציאות לאומית של “נידה”
מה ההשלכה של מציאות לאומית של “נידה” על הבית היהודי הפרטי?
על עצם היכולת של בני הזוג להגיע לחיבור ביניהם כאשר ישנו ניתוק בהשראת שכינה בישראל ישנו דיון בחז”ל במציאות בימי יהושע והשופטים של זמנים בהם הארון לא נמצא במשכן: “כל זמן שארון ושכינה שרויין שלא במקומן אסורין בתשמיש המיטה” (עירובין סג:)[3], בהתאם לזה אחד הדברים שרצו לגזור לאחר החורבן היה “דין הוא שנגזור עלינו שלא לישא אישה ולהוליד בנים…”[4]
אמנם, לא נגזרה בפועל גזירה כזאת לאחר החורבן, אולם חז”ל מספרים לנו על שינוי משמעותי שחל בעומק הקשר בין איש ואשתו מיום החורבן: “מיום שחרב בית המקדש ניטלה טעם ביאה וניתנה לעוברי עבירה“[5] ומסביר רש”י: משחרב המקדש כשל הכח מדאגות, ואין רוח קמה באיש להיות תאב לאשתו, לפיכך ניטל טעם ביאה. וניתן לעוברי עבירה שיצר הרע תוקפן ומרבה תאוותן” – אין לנו כיום את הכלים לתאר מה היתה עוצמת החיבור הזוגי בזמן שבית-המקדש היה קיים, אולם ניתן להביחן שחלק מאוד עמוק ומשמעותי ממנו חסר לנו היום, וגם מה שיש לנו, הוא צל ממה שהיה כאשר בית-המקדש היה קיים.
על הקשר בין מצבו הרוחני וחטאיו של עם-ישראל ובין השראת שכינה בבתי-ישראל ניתן ללמוד מדברי רב חסדא: “אמר רב חסדא: תחילה קודם שחטאו ישראל (בעריות, רש”י) היתה שכינה שורה עם כל אחד ואחד (בביתו, רש”י) שנאמר (דברים כג:ט”ו) “כי ה’ א ‘ מתהלך בקרב מחנך”, כיון שחטאו – נסתלקה שכינה מהם שנאמר “כי ימצא בך ערות דבר ושב מאחריך“… (סוטה ג:)[6]
מסביר המהר”ל: “כאשר היה בית המקדש היה טעם ביאה, כי החבור אל השי”ת עם ישראל בבית-המקדש חבור גמור, ומכח החבור הזה היה חבור גם כן איש ואשה בחבור עליון. ולכך אמרו במסכת עירובין כל זמן שאין הארון במקומו אסורים ישראל בתשמיש המיטה, והחבור הזה היה חבור באחדות גמור, והוא טעם ביאה כי כאשר אין החבור לגמרי אין כאן ביאה גמורה, וכאשר חרב בית-המקדש ניטל טעם ביאה וניתן לעוברי עבירה…”[7]
מוסיף הרב קוק ומסביר כיצד הפגיעה בהופעה הנכונה של עומק האהבה שבין עם-ישראל והקב”ה פוגעת באהבה שבין איש ואשתו: “ומתוך כשלון כח המוסרי, שלא היה אפשר לישראל לקבל רוב טובה של החיים הבריאים והטובים, עד בא “יום חבוש ד’ את שבר עמו ומחץ מכתו ירפא”, היה הכרח למעט צביון החיים מיסודו, הפראי הטבעי, לבטל יצרא דעבודה זרה, שאמנם הי’ “כגוריא דנורא בבית קדשי הקדשים” ; הכח הרענן של האהבה הכללית לאלהות, שעמד על טבעו החזק, ממנו לוקה היסוד לעבודת הקדש, בהעלותו עד מקומו ושרשו ועד תעודתו במציאות החיים הכלליים. אבל מאז אבד כח החיים של האהבה את ערכו הטהור, הרומנתיקה עם כל סעיפיה לא תוכל עוד להחזיק מעמד בטהרתה, “מיום שחרב בית המקדש ניטלה… וניתנה לעוברי עבירה” , ובזה נטו קו שחור אחד על רוב הספרות הרומנטית מולדת זמן המחלה האנושית, שהיא מוכרחת להמשך עד אשר “ישמע בערי יהודא ובחוצות ירושלים… קול ששון וקול שמחה קול חתן וקול כלה קול אומרים הודו את ה’ כי טוב… כי אשיב את שבות הארץ כבראשונה“[8]
רובד נוסף בו בא לידי ביטוי מעשי והלכתי השינוי בקירבה הזוגית כמשקף את השינוי ביחסי הקב”ה וכנס”י הוא באיחוד הלכות נידה וזבה.
כבר התורה, כשמתארת את תפקידו הרוחני של המקדש כמקום הוראה מביאה את יכולת האבחנה בין סוגי הדמים: “כי יפלא ממך דבר למשפט מבין דם לדם בין דין לדין ובין נגע לנגע דברי ריבות בשעריך – וקמת ועלית אל המקום אשר יבחר ה’ א-לקיך“[9].
לכאורה יש כאן בעיה טכנית, צורך להבחין ולפסוק הלכה. למה זה צריך להיות דוקא ב”מקום אשר יבחר ה’ א-לקיך”?
שורש המפגש עם הדמים הוא בחטא חווה: היא שפכה דמו של אדה”ר ולכן דמה ישפך, עונשה הוא בראיית מיני הדמים השונים..[10]
הדמים מביעים בצורה החזרה ביותר את הערבוב שנוצר בין טוב ורע במציאות, את היכולת של הנחש להיכנס וליצור ערבוביא. מקורה של האישה, מקור החיים, שאמור להביא חיים לעולם, הוא הוא זה שהופך ל”מקור דמיה” ומביא טומאה שנעוצה במוות לעולם.
המסע מטומאה לטהרה שעל-ידה ניתן לשוב לקדושה ולמקור החיים בטהרתו מתאפיין בצורך התמידי לזהות ולהבחין “בין דם לדם”, שמהווים את “להט החרב המתהפכת” ששומרת על “דרך עץ החיים”.
כאשר מקדש במקומו, וסנהדרין על מכונה, החיים נובעים ממקור החיים ומתגלים דרכה “כי מציון תצא תורה ודבר ה’ מירושלים“[11], ניתן להבחין “בין דם לדם” ולזכך את היכולת להיטהר ולהתחבר למקור החיים.
אולם כאשר נוצר הניתוק, “היתה ירושלים לנידה“[12], דם יוצא מקודש הקודשים, נוצר זעזוע עמוק, נוצרת ערבוביא בעולם שמערבבת את יכולת האבחנה, ולכן: ” משרבו הגלויות ותכפו הצרות ונתמעטו הלבבות חשו שמא יבואו לטעות באיסור כרת, … החמירו לטמא כל מראה דם אדום. וכדי שלא יבואו לידי טעות בין ימי נדה וימי זיבה, הוסיפו חומרא אחר חומרא עד שאמרו שאפילו אם לא תראה אלא טיפת דם כחרדל, תשב עליה ז’ נקיים כזבה גדולה.” [13]
הרבה הסברים הלכתיים ניתנו לסיבה לאיחוד דיני נידה וזבה, ויש משמעויות רבות גם במישור ההלכתי וגם במישור המחשבתי לשינוי שחל, אולם אחת המשמעויות הרוחניות העמוקות היא שהן מבטאות בביטוי פיזי וגופני ממש את האבלות שלנו על החורבן, את הרחם, מקור החיים, ש”בוכה” על החורבן ומדמם את הפציעה והשבר הגדול… את הריחוק שנוצר בין עם-ישראל ואביהם שבשמים ואת הכמיהה לאיחוד מחודש.
שבעת הנקיים, (מלבד הצורך ההלכתי הגמור בהן שמא אכן יש כאן דין זבה גדולה), הם ימים של ריחוק שמבטאים את הריחוק בין עמ”י והקב”ה שנוצר כתוצאה מהחורבן, את אותה מציאות של היעדר שכינה, ש”ניטלה טעם ביאה”, את אותו רצון לגזור שנהיה בכלל אסורים בתשמיש המיטה…
הצער על הריחוק בימים אלה, מקביל לצער על הריחוק שלנו מהקב”ה, ועל היעדר מקום שכינה שיאפשר את הופעת השכינה “מבין שני הכרובים”.
[1] איכה א”ח
[2] עירובין ק:
[3] עירובין סג:
[4] בבא-בתרא ס:
[5] סנהדרין סה.
[6] סוטה ג:
[7] מהר”ל, חידושי אגדות סנהדרין סה.
[8] הרב קוק, אדר היקר ג עמ’ ל”א
[9] דברים יז:ח
[10] אדר”נ ב:ט, תנחומא מצורע י”ז
[11] ישעיהו ב:ג
[12] איכה א:י”ז
[13] טור, יו”ד קפג