בפרק הקודם ראינו הרבה הקבלות בין גן-העדן ובין בית-המקדש.
שניהם מקומות בהם השכינה שורה וקול ה’ מתגלה לאדם.
במרכזם נמצא עץ-החיים שעליו שומרים הכרובים, והאדם שעניינו לעבוד את ה’ דרך מזבח האדמה ממנו נברא.
ראינו כיצד המשכן מהווה חזרה למצב של אדם הראשון בגן-עדן, כחלק מתיקונו וכפרתו.
נתבונן עכשיו בחוליה נוספת בתהליך השראת שכינה בישראל ובחזרה לגן-עדן: אוהל האבות.
כבר במדרש שהבאנו בפעם הקודמת שדיבר על הסתלקות השכינה לשבעה רקיעים כתוצאה מחטאי האדם, נאמר שהראשון שהוריד בחזרה את השכינה שלב אחד לכיוון הארץ היה אברהם אבינו.
על האבות נאמר שהם היו “מרכבה לשכינה“[1].
אנו יודעים ש”איש ואשה זכו – שכינה ביניהם“[2] – ואכן, ביתם (אהלם) של האבות היה מעין משכן לשכינה.
המדרש מספר שמערת המכפלה נמצאת בפתחו של גן-עדן ושיוצא ממנה ריח גן-עדן[3].
קבורים שם ארבעה זוגות, שהיוו מרכבה לשכינה: אדם וחוה, אברהם ושרה, יצחק ורבקה, יעקב ולאה.
בכמה מקומות נאמר שאברהם ושרה עניינם היה לתקן את חטאם של אדם וחוה[4].
לאישה ניתנו שלוש מצווה המיוחדות לאישה שבאות לתקן את חטאה של חוה – חלה, נדה והדלקת הנר[5] וכנגדן, מובא במדרש, באהלה של שרה היתה ברכה שרויה בעיסה, נר דלוק מער”ש לער”ש, וענן קשור מעל האהל[6].
ה”שם משמואל”[7] מסביר, שמאפיינים אלה של אהל שרה מקבילים למשכן: לחם הפנים – שממנו יוצאת הברכה הכלכלית לעמ”י, כנגד החלה, המנורה– שהנר המערבי שלה מהווה “עדות לכל באי עולם ששכינה שורה בישראל” כנגד הנר הדלות באופן תמידי, ומזבח הזהב עם ענן הקטורת (ק.ט.ר מלשון קשר, חיבור) והשכינה השורה במשכן.
ההקבלה הזאת איננה מקרית, אלא היא מבטאת את הקשר המהותי!
מסביר הרמב”ן[8]: “וכשבאו את הר סיני ועשו המשכן ושב הקב”ה והשרה שכינתו ביניהם, אז שבו אל מעלות אבותם, שהיה סוד א-לוק עלי אהליהם, והם הם המרכבה, ואז נחשבו גאולים. ולכן נשלם הספר הזה בהשלימו ענין המשכן ובהיות כבוד ה’ מלא אותו תמיד” – המשכן הוא חזרה להשראת שכינה באהליהם של האבות!
שולחן לחם הפנים מחזיר אותנו לברכה השרויה בעיסה, הנר המערבי שמהווה “עדות לכל באי עולם ששכינה שרויה בישראל“[9] הוא חזרה לנר הדולק מערב-שבת לערב-שבת, וענן הקטורת המיתמר מעל מזבח הזהב רומז לענן השכינה הקשור מעל האהל.
הקבלה נוספת להיות האוהל של האבות כנגד המשכן ניתן לראות כשאברהם אבינו מגיע לארץ ישראל.
הפסוק אומר: “ויטה אהלה… ויבן שם מזבח לה’ ויקרא בשם ה’” (בראשית יב:ח)[10]. רש”י במקום מסביר מדוע נאמר “אהלה” ולא “אהלו” – כי אברהם נטה קודם את אהלה של שרה אשתו ורק אח”כ את אהלו שלו. מיד אחר-כך מספר הפסוק שאברהם בנה מזבח.
נוכל, אם-כן, לראות בפסוק שלושה מוקדים:
- אהלו של אברהם: ששתי כליותיו לימוד אותו את התורה כולו ומשם הוא מפיץ את התורה לבריות “קורא בשם ה'”
- אהלה של שרה: בו נמצאים הברכה השרויה בעיסה, הנר שדלוק מער”ש לער”ש והענן שקשור מעל האהל
- המזבח – מחוץ לשני האהלים
ניתן לראות בתיאור הזה ממש כדוגמת מבנה המשכן: קה”ק שבו מצוי ארון העדות וממנו יוצא קול ה’, ההיכל בו מצויים השולחן, המנורה ומזבח הקטורת, וחצר המשכן בו נמצא מזבח הנחושת המשמש לעבודת הקרבנות[11].
לסיכום, אברהם ושרה, ובעקבותיהם יתר האבות והאמהות, היוו את תיקונם של אדם וחווה, לכן זכו להיקבר במערת המכפלה, פתחו של גן-עדן. הם זכו להתחיל מהלך של “הורדת שכינה לתחתונים” כחלק מתיקון חטא אדה”ר והיוו מרכבה לשכינה. אוהלם היווה מקום השראת שכינה ומעין דגם של המשכן, ואולי אין זה מקרה שכשאברהם ויצחק, שרגילים לחיות כש”ענן קשור מעל האוהל”, הם אלה שמזהים את הר המוריה, מקומו של בית-המקדש העתידי, כי ראו שם “ענן קשור מעל ההר“[12].
בהמשך נראה כיצד כל בית ובית בעם-ישראל ממשיך את הופעת המשכן והשארת השכינה כהמשך אהלם של האבות הקדושים ולאחר מכן נעבור לשינוי שחל בעקבות חורבן המקדש ולהשלכותיו על כל בית בישראל.
[1] בראשית רבה פ”ב:ו
[2] סוטה יז.
[3] על פי הזוה”ק
[4] עפ”י השל”ה, תורה אור חיי-שרה, ו
[5] שבת לא:
[6] רש”י לבראשית כד:ס”ז
[7] “שם משמואל” חיי שרה, תרע”א
[8] הרמב”ן, הקדמה לחומש שמות
[9] מנחות פו:
[10] בראשית יב:ח
[11] עפ”י הרב מנשה וינר
[12] מדרש רבה קהלת ט:ז