לפני הרבה שנים פגשתי אישה, דתיה ומחוייבת להלכה, שסיפרה לי שהיא לא סובלת את האירוחים המשפחתיים ואת ההמולה של חג סוכות, ולכן היא משאירה את בעלה והילדים לחגוג את חג הסוכות בבית, ונוסעת עם אחותה לשבוע לקפריסין – הרי היא לא חייבת בסוכה ולא בארבעת המינים, היא תשבות שם מאיסורי מלאכה ביום-טוב, והכל טוב… לא??!
ואכן, נשים פטורות מכל מצוות עשה של החג: לא מחוייבות בישיבה בסוכה, לא בארבעת המינים, לא עורכות הושענות בבית-הכנסת – ולכאורה, ימי הסוכות לא שייכים אלינו ואנחנו יכולות להמשיך את החיים שלנו “כרגיל”…
אז מה באמת הקשר בין נשים לבין חג הסוכות?
במהלך הכנס של “תשובת הלבנה” דיברתי בכמה הקשרים שונים על פטור נשים ממצוות עשה שהזמן גרמן, ועל היותן של נשים ב”מעגל זמן” משלהן דרך תהליכי הגוף הנשי, ובכל זאת גם אנו שותפות ללוח השנה העברי ולמועדים שמצויים בו – אז מהי עבודת ה’ הנשית בחג הסוכות?
אנסה לענות על שאלה זאת מתוך התייחסות לחג הסוכות כחלק מרצף חגי תשרי:
אם ננסה להתבונן על המהלך הרוחני שאנו, בני-האדם, העולם כולו וכנסת-ישראל עוברים מראש-השנה בעמידה שלנו מות הקב”ה, נוכל לסכם אותו ככה:
בראש השנה – יום בריאת העולם, אנו נבראים מחדש, זהו יום ה”נסירה” וההופעה שלנו בעולם בצורה עצמאית, נפרדת ונבדלת, כמו תינוק שהרגע נותן והתנתק מחבל הטבור. לכן זהו גם יום דין – ברגע שהפכנו לבריאה עצמאית ונפרדת, ניתן לחייב אותנו לקחת אחריות, ולדון אותנו על מעשינו.
בהסתכלות נשית נוכל להסתכל על זה כתינוקת שהרגע נולדה ונפרדה מהיותה “עובר ברחם” ללא קיום עצמאי – הקב”ה “אבינו מלכנו”, בורא עולם, כביכול “ילד אותנו” ומתחיל תהליך הבנין הנפרד שלנו בעולם. אבל – ה’ רוצה אותנו בעולם כיצורים עצמאיים לא על-מנת שנישאר בקיום נפרד, עצמאי, ומנותק, אלא שנשוב ונתקרב אליו ממקום בוגר ובשל. שנוכל לבחור מחדש בקשר איתו, אבל הפעם לא כ”עובר ברחם אמו” אלא כאשה בוגרת הבוחרת להידבק בבעלה.
במשך עשרת ימי-תשובה – ה”תינוקת” הולכת וגדלה – וכמו ילד שגדל ובכל שלב בונה קומה נוספת בעצמאות שלו – נפרד מחבל הטבור, מההנקה, מתחיל ללכת לבד, הולך כבר לגן, לביה”ס וכו – כך גם אנחנו (העולם, הבריאה, בני-האדם, כנסת-ישראל) בונים בכל יום את הקיום העצמאי שלנו – ונהיים יותר ויותר מודעים לתוצאות הקיום העצמאי שלנו, לחטאים ולריחוק שהם יצרו ולכן חוזרים עליהם בתשובה. מצד שני – ככל שהילד גדל – הוא גם לומד להכיר את הגודל והמעלה של אביו ומגביר את הרצון שלו להתקרב אליו, וללמוד ממנו
יום הכיפורים – מהווה את נקודת השיא של שני התהליכים המקבילים האלה: שיא ה”נסירה” מצד אחד: אנו עומדים ומתוודים שוב ושוב על החטאים שלנו, מודעים לגודל הפירוד והריחוק שהם יצרו ביננו לבין ה’ ומרגישים עד כמה אנו נפרדים, מנותקים ורחוקים ממנו – ומצד שני – עצם המודעות הזאת גורמת לנו במקים לשיא הרצון להתקרב ולהתחבר אליו יתברך, עד כדי יכולת הכניסה “לפני-ולפנים” למקום הקדוש ביותר ולדרגת קירבת א-לקים הקרובה ביותר ששיאה בתפילת נעילה ובייחוד הגמור של ה’ על כל העולם בסיומה.
ארבעת הימים שבין יום כיפור לסוכות מתחילים את תהליך בניית הקשר והבחירה המחודשת בינינו לבין הקב”ה, אבל הפעם לא כתינוקת שבונה את העצמאות שלה ומתרחקת מאביה שבשמים, אלא ככלה שמתכוננת לקראת כניסתה לחופה ובוחרת לשוב ולהתקרב עם דודה.
חכמים דורשים את הפסוק “ביום חתונתו וביום שמחת ליבו” – ביום חתונתו – זה מעמד הר סיני, וביום שמחת ליבו – זה חנוכת המשכן. יום הכיפורים מהווה תיקון ומימוש במציאות של שני הזמנים האלה: יום מתן לוחות שניים, וכניסת הכה”ג לקה”ק כתיקון לחטא נדב ואביהו ביום חנוכת המשכן.
במובן מסויים, נוכל לדמות את חידוש הברית ביום הכיפורים כמעמד של “אירוסין”, (בנות ירושלים יוצאות לחול בכרמים ולמצוא זיווג) ואת הימים שבין יוה”כ לסוכות שימים שבין האירוסין לנישואין.
סוכות, אם כן, הוא זמן הכניסה לחופה – הסוכה מהווה את החופה, “צילא דמהימנותא”, שה’ פורס עלינו ובה שורה השכינה, ועם-ישראל נכנס לסוכה ככלה הנכנסת לחופתה.
מה עושה הכלה תחת החופה? כלום! היא לא אומרת כלום, לא נותנת לחתן כלום, לכאורה – אין לה שום תפקיד תחת החופה! אלא שבלעדיה אין חתונה – עצם הכניסה שלה תחת החופה וההסכמה שלה להתקדש הם אלה שמאפשרים את קיום החתונה. זה תפקידה: להיות מקבלת, כלי (כלה מלשון כלי) – להסכים ולאפשר את השראת השכינה ביניהם, האיש “מקדש” והאשה “מתקדשת” – ורק מהשילוב של שניהם – השכינה שורה.
גם בסוכות – אנחנו הכלה שנכנסת לחופתה ומאפשרת לשכינה לחול בה, כמו שידוע על מצוות הישיבה בסוכה – שהיא המצווה היחידה שאדם מקיים בעצם הימצאו שם – אפילו כשהוא ישן.
חג הסוכות חל בט”ו לחודש – הזמן בו הלבנה במילואה – כנסת-ישראל שנמשלה ללבנה נמצאת בשיא בנייתה ותפארתה – מאירה וזורחת בכל האור שלה – אבל “לית ליה מגרמיה כלום” – כל האור שלה הוא אור חוזר שהיא מקבלת מהחמה – כולה כלי להופעת האור הא-לקי דרכה שישרה בה.
שבעת ימי החג מקבילים לשבע הברכות, בכל יום מתבררת קומה נוספת של הרצון בחיבור ובקרבה המלאים בין הדוד והרעיה ומופיעה מידה נוספת שמאפשרת את החיבור: חסד, גבורה, תפארת וכו..
שמיני-עצרת הוא היום שבו מסתיימים “שבעת ימי המשתה” ה”אורחים” (אומות העולם) פורשים, והדוד והרעיה נכנסים לביתם לייחוד השלם והגמור לסיום מהלך ימי תשרי.
אז נחזור לשאלה איתה פתחנו: מה מקומנו כנשים בימי חג הסוכות?
ראינו שעם-ישראל כולו נמצא בחג הזה בבחינת כלה שנכנסת לחופתה. גם לנו כנשים יש תפקיד כזה: פשוט “להיות שם” בצל הסוכה, להסכים לקבל עלינו את אור השכינה.
אנחנו הנשים מייצגות בצורה הטובה ביותר את היותנו “כלה” – אין לא שום תפקיד חוץ מלהסכים להיכנס לחופה, ובעצם הימצאה שם היא מאפשרת לאור השכינה לחול.
ניתן למצוא לזה ביטוי הלכתי בהלכה שקובעת שתשמיש המיטה מותר בסוכה משום “תשבו כעין תדורו” – אדם מביא את כל חפציו לסוכה ועושה בה את כל צרכיו – הנוכחות של האשה בסוכה היא חלק מהכלי עליו שורה השכינה- ו”זכו שכינה ביניהם” שבחיבור איש-ואשה משתלב עם השראת השכינה בצילא דמהימנותא של הסוכה.
אז יהי רצון שנזכה להיות בבחינת ה”כלי” להשראת שכינה, לספוג מהאור הא-לקי ולבחור בו ככלה הנכנסת לחופתה ומשתוקקת לחיבור עם בעלה.
חג שמח!
ליאון