ראש-השנה הוא החג היחיד (מדאורייתא) שחל בראש-חודש[1], ב”כסה” – יום שהחודש (הלבנה) מכוסה בו”[2].
הפסוק בתהלים שמתייחס לראש-השנה מציין “תקעו בחדש שופר, בכסה ליום חגנו – כי חק לישראל הוא, משפט לא-לקי יעקב” – ומכאן ניתן ללמוד על הקשר בין כמה דברים, שלכאורה אין קשר מהותי ביניהם:
- תקיעת שופר – שהיא המצווה המרכזית של ראש-השנה
- היותו של ראש-השנה חג שחל “בחדש” = בכסה
- היותו של ראש-השנה “יום הדין” = משפט
במאמר זה נרצה ללכת בעקבות רבותינו ולברר את הקשר המהותי בין שלושת העניינים האלה, ולהתייחס לכך בעיקר בהקשר הנשי – האישה משולה ללבנה, ותהליכי ההתחדשות וההתמעטות החודשיים שלה משולים לתהליכי ההתחדשות וההתמעטות החודשיים של הלבנה – אז מה המשמעות המהותית לכך שחוגגים את היום בו הלבנה “בכסה”? מה זה אומר לנו, כנשים? וכיצד זה קשור ל”דין”?
ראש השנה – יום בריאת העולם
מיד לאחר תקיעות השופר אנו אומרים: “היום הרת עולם – היום יעמיד במשפט” – אם ננסה לפרש את האמירה הזאת – אנו מצהירים ש “היום הרת עולם” – היום הסתיים הריונו של העולם, נברא האדם[3], ומיד אומרים שאם ככה, אם היום נברא האדם – “היום יעמיד למשפט” – זה יום דינו של האדם.
מה הקשר בין שני האירועים האלה? בין “בריאת האדם” לבין “יום הדין”? בין “היום הרת עולם” לבין “היום יעמיד במשפט”?
אפשרות אחת היא ההבנה שיום בריאת האדם הוא גם יום חטאו של האדם בגן-עדן ויום דינו על חטאו – ובראש-השנה יש מרכיב של דין ותיקון של חטא זה, ואכן רבים מהמפרשים הלכו בכיוון זה, אבל היום נלך עם אפשרות נוספת של הבנה (שמבחינות רבות אינה חולקת אלא משלימה):
האפשרות השניה היא לראות את הדין והמשפט כתוצאה ישירה של עצם הבריאה של העולם, של עצם המעבר מהמציאות האחדותית שהיתה קודם הבריאה (“אדון עולם אשר מלך בטרם כל יציר נברא”) למציאות פירודית שיש בה בורא ונבראים.
כאשר הקב”ה בורא את העולם – ישנו מעבר ממציאות של “אחד” למציאות של “שניים” : יש “בורא” ויש “בריאה” שמקבלת כח קיום עצמאי, נפרד[4].
כדי שהתהליך הזה יקרה, יש צורך בכיסוי (“כסה”), בהעלם (“עולם”) – במציאות בה אחדות ה’ כביכול “תיעלם”, “תתכסה” כך שיהיה מקום לקיום הנפרד של הנבראים.[5]
מאותו מקום של הסתר, העלם וצמצום, מופיע ה”בריאה” עם תודעה עצמאית, נפרדת, תודעה שמאפשרת לה תחושה של קיום, של “יש” עצמאי שקיים בפני-עצמו, ומתוך כך מתאפשרת מציאות של “בחירה חופשית” – רק אדם בחירי, עצמאי, שעומד בפני-עצמו – יכול להיות בעל-בחירה חופשית.
נרחיב ונסביר את הדברים באמצעות הרחבת הדימוי של תהליך הבריאה כתהליך של הריון ולידה:
לעובר ברחם אמו אין קיום עצמאי (“עובר ירך אמו”)[6], הקיום שלו תלוי לחלוטין באמו והוא “בלוע בה”. ברור לכולנו שאי אפשר להציב לעובר שום דרישה, לתת לו משימה, או להניח שיש לו בחירה מה לעשות – הוא תלוי לחלוטין באמו, וחסר כל בחירה עצמיות וקיום עצמאי.
לעומת זאת, ברגע הלידה, הדבר הראשון שמתרחש, הוא להתנתק מחבל הטבור של אמו ולעמוד ברשות עצמו, כאדם עצמאי ובחירי שיכול לתת דין וחשבון על מעשיו. התינוק נושם לבד, אוכל לבד, ולאט לאט לומד להזיז בעצמו את איבריו והולך ומגלה את הכח העצמאי שקיים בו
מרגע הלידה וחיתוך חבל הטבור נמצאים בעולם שני אנשים נפרדים שכל אחד עומד ברשות עצמו. מכן ואילך – מתחיל התינוק מסע של בנין העצמי הנפרד שלו ולקיחת אחריות הדרגתית על מעשיו ועל בחירותיו – הן ברמת הקיום החומרי והפיזי והן ברמת הבחירות הגבוהות יותר.
רגע הלידה מסמל את הנקודה הראשונית בה נוצר אדם חדש, שעומד בפני עצמו, וממילא מקבת את הפוטנציאל של יכולת הבחירה (שעוד תורחב ותתגלה בו בהמשך חייו הבחיריים).
אם נוצר אדם בעל יכולת בחירה, בעל תפקיד בעולם, שליחות – הרי שניתן לדון אותן האם הוא עומד במשימתו, ממלא את תפקידו ואת שליחותו, האם הבחירות שלו מוצלחות – ניתן להעמיד אותו במשפט.
לכן בראש-השנה, יום הדין, נאמר: “היום הרת עולם” – זה יום בריאת האדם, מסתיים “הריונו”, ואם כך – “היום יעמיד במשפט” – מכיוון שהאדם שנברא הינו עצמאי ובחירי – ניתן להעמיד אותו לדין על הבחירות שעשה.
ראש השנה – יום הנסירה
נוסיף עוד קומה כדי להסביר יותר לעומק את הקשר בין תהליך הבריאה לבין עבודת ה’ נשית:
מובא בפנימיות שהתהליך הזה של בריאת העולם והמעבר מהמציאות של “אחד ויחיד” למציאות של “בורא ונבראים” מקביל לתהליך נסירת האשה מהאיש בפרק ב’ – המעבר מ”אדם אחד דו-פרצופין” למצב של שניים: איש ואשה, שלכל אחד מהם יש תודעת קיום עצמית.
בתהליך ה”נסירה” של האדם אנו רואים הבדל בין התהליך אצל האיש לבין התהליך אצל האשה:
- על האדם נאמר “ויפל ה’ א-לקים תרדמה על האדם” – כדי שתוכל להופיע מציאות נוספת שלקוחה ממנו אבל מתגלה במציאות במופע עצמאי שאיננה הוא – עליו להיכנס למציאות של הסתר, תרדמה[7], מציאות שהוא כביכול לא נוכח, ולא רואה מה שקורה. רק מתוך ה”העלם” של האדם, כביכול, יכולה להופיע ו”להיוולד” האשה.
- האשה – נבראת מתוך ה”צלע”, והיא עוברת תהליך הדרגתי של בריאה ובנין “ויבן את הצלע” – ורק אח”כ “ויביאה אל האדם” – היא צריכה לעבור תהליך של בנין הקומה העצמית שלה, של בניית הזהות האישית שלה, (כמו התינוק שעובר תהליך הדרגתי של גילוי הכוחות העצמיים שלו עד שיהפוך בע”ה לאיש עצמאי ובוגר שיכול להיכנס לעול מצוות). את התהליך הזה היא צריכה לעבור בעצמה, ללא הנוכחות של האיש – כדי שהמפגש ביניהם יוכל להיות בחירי, מתוך מצב תודעתי של “שניים” – שבוחרים לשוב ולהתאחד.
התהליך הזה של נסירת האשה מהאיש מקביל, כך מסבירים בפנימיות, לתהליך של בריאת העולם:
הקב”ה כביכול מתכסה, מסתיר ומצמצם את עצמו ומעלים את נוכחותו בעולם[8], על-מנת לאפשר מקום ליצירת הבריאה, שמקבילה לנקבה.
הבריאה, וכנסת-ישראל שמהווה את מרכז הבריאה במובן הזה, מתוארת כ”תינוקת” שנולדת וצריכה לעבור תהליך של בנייה, מה שמכונה “בנין הנוקבא”. כדי שתהליך הבניה יתרחש, צריך להיות “העלם” ו”הסתר” של הקב”ה.
וזה מה שקורה בראש-השנה:
ראש השנה הוא “היום הרת עולם”, יום בריאת האדם וכנסת-ישראל. ביום זה הקב”ה נמצא ב”כסה”, מצמצם את נוכחותו בעולם ומאפשר בכל שנה בנין מחודש של קומה בנוקבא, במציאות העצמאית והנפרדת של העולם. בכל שנה, כביכול, חוזר ונברא רובד נוסף בעולם, ואנו מקבלים תפקיד חדש, שליחות חדשה בו. לכן בכל שנה מחדש ניתן לדון אותנו – מתוך העמידה העצמאית שלנו בעולם – “היום הרת עולם – היום עמיד במשפט”.
ומה הקשר ללבנה?
כנסת ישראל, הבריאה, וגם האשה – משולה ללבנה, לכח של הבריאה שעומד בצורה עצמאית מול הבורא ומחזיר את אורו[9].
הזמנים בהם “הלבנה במילואה” וכל האור שלה מתגלה – הם זמנים של הארת פנים, קירבה, ואחדות בין בורא-עולם לנבראים, בין הקב”ה לכנסת-ישראל, ובמעגל החודש הנשי – בין איש ואשתו. הארת הפנים הזאת מתאפשרת רק כאשר “הלבנה במילואה” – הכח הנקבי של הלבנה, העולם וכנסת-ישראל מופיע – ומתגלה הבחירה (שמתאפשרת, כמו שהסברנו, רק כאשר יש קומה של קיום עצמאי, נפרד ובחירי) לחזור ולהתאחד בדבקות ולגלות את האחדות המקורית (“ה’ אחד ושמו אחד”, “ייחוד קב”ה ושכינתיה”, “ודבק באשתו”…).
אבל, כמו שהסברנו, כדי שהתהליך הזה יוכל להופיע, יש צורך בתקופה של “הסתר הפנים”, של ה”כסה” שקודם לו, שהוא זה שמאפשר את הופעת הקומה העצמאית הבחירית, שתוכל לשוב ולגלות את האחדות הא-לוקית השלימה.
ראש-השנה, היום בו העולם כביכול “נברא מחדש”, הוא יום הכסה, וממנו מתחיל תהליך של “בנין הנוקבא” עד להופעתה בקומה שלימה ככלה הנכנסת לחופה בחג הסוכות, כשהלבנה במלואה “ופרוס עלינו סוכך שלומך” ויכולה לאחר שבעת ימי המשתה עם 70 אומות העולם, לשוב הביתה, לחדרי חדרים ולהתאחד עם דודה בשמיני-עצרת “הביאני המלך חדריו”.
אנו כנשים , ממש כמו הלבנה, יכולות לזכות ולעבור את התהליך הזה מדי חודש בחודשו – להתחסר כמו הלבנה, ומתוך החושך, הכיסוי, המרחק וההעלם “להיוולד מחדש” ולעבור תהליך של בניה מחודשת שממנה נוכל לשוב ולהתאחד מחדש על-מנת להופיע את אור השכינה בבינתו ולזכות לאחדות השלימה של ייחוד קב”ה ושכינתיה – “זכו – שכינה ביניהם“.
יהי רצון שנזכה להמליך עלינו את הקב”ה, ומתוך ה”כסה” לגלות את הכוחות המיוחדים שלנו ולזכות להביא אותם אל הקשר האחדותי והשלם בבית הפרטי שלנו, בעם-ישראל, ובעולם כולו “וידע כל פעול כי אתה פעלתו ויבין כל יצור כי אתה יצרתו ויאמר כל אשר נשמה באפו – ה’ א-לקי ישראל מלך“
שנה טובה, כתיבה וחתימה טובה, ליאון
[1] מדרבנן יש גם את חנוכה שר”ח טבת חל בו, ויש מקום להרחיב על-כך בע”ה בזמנו..
[2] איזהו חג שהחדש מתכסה בו – הוי אומר זה ראש השנה – (גמ’ ראש-השנה ח.)
[3] כשיטת ר’ אליזער ש”בתשרי נברא העולם” וששת ימי הבריאה התחילו בכ”ה באלול. יש המון מקום להרחיב על ההבדלים בים שיטותיהם של ר’ אליעזר ור’ יהושוע ועל הבחינות השונות של ראש-השנה בהתאם לכך. בבית-המדרש “קול דודי דופק” הרחבנו על כך בלימוד השנה, ובע”ה יש עוד מה להרחיב על השלכות המחלוקת היסודית הזאת בהבנת המהות של עבודת ה’ נשית.
[4] גם התהליך הזה עצמו מתואר בספרות הפנימיות כתהליך הדרגתי בו בכל שלב הבריאה עוברת עוד מהלך שמגדיל את תודעת הנפרדות שלה, ובמובן הזה חטא גן-עדן מהווה הרחבה והעמקה של אותו תהליך שמתחיל בעצם הבריאה ומשקף אותה, כך שיש קשר וזיקה מהותית בים חטאו של דאה”ד לבין עצם תהליך הבריאה, ובמון זה שתי האפשרויות הן בעצם מקבילות. אפשר להעמיק הרבה בשלבים השונים של היווצרות תודעת הנפרדות ובמשמעות שלהם, ואכמ”ל.
[5] והאריז”ל אכן מרחיב על כך במושג ה”צמצום” שמשאיר, כביכול, “חלל פנוי” בתוכו יכולה להופיע הבריאה.
[6] והרחבנו עוד על המשמעות הזאת של תהליך ההריון והעיבר כשעסקנו בקשר בין “:שנה מעוברת” לבין -“אשה מעוברת”
[7] המכונה בפנימיות “דורמיתא”
[8] וכביכול “הולך לישון” – מה שמכונה בפנימיות “נכנס לדורמיתא”, לשינה…
[9] ואפשר, כמובן, להוסיף ולהרחיב ולהעמיק הרבה במשמעות שעולה מכאן לגבי המעבר מ”שני המאורות הגדולים” ל”מאור גול” ו”מאור קטן”…