בחלק הראשון של הלימוד שלנו על מרים הנביאה, ביררנו את מקור שמה: מרים – שיכולה להפוך את המר למתוק, שיש בה גם את שורש ה”מרי” וגם את היכולת “להרים”.
ראינו כיצד בארה של מרים מתגלה דווקא מתוך המים המרירים שהומתקו, ואת כח הפה והדיבור של מרים והיכולת שלה לומר שירה, להאמין ולצפות לישועה, דווקא מתוך הקושי.
הבאנו את דברי המהר”ל שמרים מייצגת את כח ההשתוקקות של העולמות התחתונים למקורם, של הנבראים כלפי בורא עולם, וראינו כיצד כח זה עתיד להופיע גם לעתיד לבוא, בגאולה השלימה, שאז יצאו “מים חיים” מירושלים – מבארה של מרים.
בחלק הזה נמשיך ונברר יותר מה מהות אותה “באר” – מה מתגלה דרכה ואיזו “תורה נשית” היא מגלה לנו. נעשה זאת מתוך התייחסות למרים כחלק משלושת הרועים, המנהיגים, של עם-ישראל במדבר: משה, אהרן ומרים.
הנביא מיכה מספר לנו על שלושת הרועים שה’ הקים לעם-ישראל במדבר: “כִּי הֶעֱלִתִיךָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם וּמִבֵּית עֲבָדִים פְּדִיתִיךָ וָאֶשְׁלַח לְפָנֶיךָ אֶת מֹשֶׁה אַהֲרֹן וּמִרְיָם” (מיכה ו:ד) וכנגד כל אחד מה”רועים” נתנה לעם-ישראל מתנה: “ג’ פרנסים טובים עמדו לישראל, ואלו הן; משה, ואהרן, ומרים. וג’ מתנות נתנו על ידיהן; הבאר, והענן, והמן. באר בזכות מרים, עמוד הענן בזכות אהרן, המן בזכות משה“. (תענית ט.)
מדוע היה צורך בשלושה רועים ולא הספיק רועה אחד?
בשבוע שעבר ראינו את דברי המהר”ל ב”נצח ישראל” על מרים ובארה של מרים. המהר”ל מרחיב ומסביר לנו את תפקידם של שלושת הרועים:
- משה רבינו – מסמל את החיבור שיש לעם-ישראל מחמת אהבה שאוהב הקב”ה את עם ישראל – אהבה שמיימית שמופיעה ומתגלה מלמעלה, “מן השמים” (כמו המן, וכמו התורה שניתנה מסיני)
- אהרן הכהן: מסמל את החיבור שיש בין בני-ישראל עצמם, שאוהבים זה לזה – “אוהב שלום ורודף שלום”, ומתוך האהבה שביניהם “תלמידי חכמים שמרבים שלום בעולם” הם “מחדדים זה את זה בהלכה” ומאירה “תורת בית המדרש” שעליהם שורה השכינה, ענני-הכבוד שבזכות אהרן, “ופרוש עלינו סוכת שלומך”
- מרים הנביאה – מסמלת את החיבור שיש לעם-ישראל מחמת אהבת ה’ שנובעת מהם וההשתוקקות של עם-ישראל לקב”ה, כמו שראינו בשבוע שעבר בתוך דברי המהר”ל, אותה אהבה שמתגלה ממעמקי הלב, מן ה”באר” הפנימית.
הכח הזה שמרים מגלה וחושפת, הוא הכח הנשי, הנקבי, כוחה של ה”נוקבא”, התערותא דלתתא – התעוררות העולמות התחתונים בצימאון והשתוקקות אל השם יתברך, לכן כח זה מופיע ומתגלה דווקא ע”י אישה, מרים.
בשבוע שעבר הזכרנו בקצרה כיצד כח זה כבר גנוז עוד מבריאת העולם – במים התחתונים שבוכים ורוצים לומר שירה:
“שבשעה שחצה הקדוש ברוך הוא את המים, חצים נתנם למעלה, וחצים נתנם למטה.
אותן שנתן למטה התחילו בוכים ואומרים: אוי לנו שלא זכינו להיות קרובים ליוצרנו
והיו מעיזות פניהם. רצו לעלות למרום, עד שגער בהם הקדוש ברוך הוא, וכבשם תחת כפות רגליו.
אז אמרו לפני הקדוש ברוך הוא: גלוי וידוע לפניך שבשביל כבודך עשינו.
אמר להם הקדוש ברוך הוא: הואיל ובשביל כבודי עשיתם, דעו באמת שלא אתן רשות למים העליונים לומר שירה לפני, עד שיקחו מכם רשות, שנאמר (תהלים צג, ד) מִקֹּלוֹת מַיִם רַבִּים אַדִּירִים מִשְׁבְּרֵי יָם אַדִּיר בַּמָּרוֹם ה‘ “(מדרש עשרת הדברות)
בשבוע שעבר ראינו שכוחה של מרים הוא כח הפה, כח הדיבור שהתגלה כבר בהיותה “פועה” לתינוקות, בשירה ששרה וביכולת ההודיה לה’, וגם חטאה של מרים היה ב”לשון הרע” – בכח הדיבור. מכאן ניתן להבין שתורתה של מרים, “תורת הבאר” קשורה בצורה הדוקה לתורה “שבעל-פה”, שמתבטאת ע”י הדיבור ועוסקת ביכולת החיבור בין התורה לחיים.
ואכן, מסביר האור-החיים ששירת הבאר מדברת על התושבע”פ שמבארת את התורה שבכתב, כמו שכותב בעל ה”עבודת ישראל”: “כי באר מלשון ביאור הדבר והבנתו וזה הענין הוא תורה שבע”פ“.
אם כך, משה רבינו מביא את אורה של התורה שבכתב, התורה העליונה “מן השמים”, מעל ההשגה האנושית, שמשולה ל”מן”, אהרן הכהן – מבטא את התורה שמתגלה מתוך החיבור בין בני-ישראל והשראת הענן השכינה “ביניהם” – בדיון בין החכמים בבית המדרש, ומרים – מבטאת את תורת החיים שגנוזה במעמקי המציאות, את אותו גילוי והארה שמתחת למעטפת החומרית של המציאות הגופנית והגשמית – גנוז אור א-לקי, מים תחתונים, שפורצים ועולים ממעמקים. זאת “תורת הבאר”[1].
נשים לב שמבין שלושת האחים, מרים היא הבכורה – ההופעה של התורה שלה, שגנוזה במעמקי המציאות, היה הכרחית כמקדימה את מתן התורה העליונה מן השמים – ולכן בארה של מרים מתגלה כבר במרה (“חוקותיה במרה” – ראשית גילוי אור התורה לישראל) כהכנה למעמד הר-סיני, ופרשת הבאר קודמת לפרשת המן. כל היכולת להיפגש עם אור התורה העליון המתגלה בסיני, היא מתוך כח ההשתוקקות מלמטה, התפילה והחיבור לפנימיות – שמגלה לנו שהתורה היא למעשה מקור החיים הפנימי העמוק ביותר שכבר גנוז בנו. גם במעמד הר-סיני עצמו “כה תאמר לבית יעקב”, הנשים, קודם ל “ותגד לבני ישראל” הגברים –היכולת לגלות את “חיי העולם” שנטועים בתוכנו – היא ההכנה ליכולת לקבל את ההארה הא-לקית העליונה מסיני, את תורת משה.
מרים מבטאת את הכח הפנימי של התורה שגנוז בעמקי החיים, הגילוי שמה שנובע ממעמקי העולם, מהמים התחתונים שבתשתית העולם (מי השיתין..) תורת החיים שטבועה וגנוזה בתוך הבריאה, “חיי עולם נטע בתוכנו” היא היא אותה תורה עליונה שניתנה בסיני “ונתן לנו את תורתו”
משה – מגלה לנו “תורת אמת” את האמת הא-לקית המוחלטת, את האידאל הנישא והמרומם, את מתנת התורה שבכתב, מרים – מגלה שאותה תורה כבר נטועה בנו מקדם, והיא מתגלה בכל רבדי החיים – שמתחת להסתרה של החומריות של העולם הזה, יש באר של מים חיים שמולידים נטיעות “דברי תורה פרים ורבים” : “חיי עולם נטע בתוכנו”.
השילוב בין השניים מבטא את היכולת לחבר שמים וארץ, את “תורת משה” עם “תורת הבאר” של מרים: “שמע בני מוסר אביך” – תורת האיש, המוסר הגבוה והמרומם שמציב לאדם אידאל גבוה לשאוף אליו, לבין “ואל תיטוש תורת אימך” – תורת האישה שכבר גנוזה במעמקי המציאות, הפיכת העצות החיצוניות של התורה לדבר פנימי חי. האיחוד ביניהן, הגילוי שזה בעצם מה שאנו שואפים אליו במעמקי ליבנו – מגלה עולם שלם של אחדות תורה שבכתב עם תורה שבע”פ, “תורת משה” עם “תורת מרים” והופך אותנו לשותפים עם הקב”ה בבריאה “לולא בריתי יומם ולילה חוקות שמים וארץ לא שמתי”.
ומכאן נחזור לרגע לשירת מרים והנשים על הים:
כפי שהזכרנו בשבוע שעבר, מהותה של השירה היא התעוררות הלב שמלא אהבה שפורצת ועולה, נובעת מבפנים החוצה, מי הבאר עולים ומתפרצים.
אומר הרב גיזבורג שהמים מייצגים את התענוג – גם בדברים גשמיים. למרים (ולנו כנשים ההולכות בדרכה) יש את היכולת להעלות את כל תענוגות הגוף, חיי “העולם הזה” להיות “מים חיים”, להפוך לתורה.
מוסיף הרב יששכר דב בעלז: מכיוון שהנשים אמרו את שירת הים בתופים, במחולות ובשמחה – הן ניצלו מחטא העגל – הן הבינו שה’ לבדו הוא מקור החיים, ולכן זכו להיכנס לארץ ישראל, ארץ החיים, המקום בו ניתן לעבוד את ה’ מתוך חיי הגוף ולקדש את החומר.
תורת מרים היא למעשה תורת הרחם[2] – הרחם הוא מקום ראשית החיים האנושיים, מקור החיים[3] – ה”מקור” ממנו כולנו באנו לעולם, ובהקבלה – חיי עולם שנטועים בנו ומופיעים מתוכנו, היכולת שלנו לגלות שבמעמקי הגוף שלנו, ישנו מקור חיים, יש יכולת להוסיף חיים ולהופיע נשמה חדשה לעולם, שתוכל לבטא בחייה את ההשתוקקות והצמאות לדבר ה’.
התורה הנשית היא היכולת להקשיב ל”באר” שגנוזה בנו, שמופיעה דרך הגוף ותהליכיו – ולגלות כיצד כל איבר ואיבר בגוף מבטא את דבר ה’ ואת תורתו (רמ”ח ושס”ה כנגד תרי”ג מצוות).
ר’ יואל (ולפניו גם מובא בשם רבי יהודה החסיד) מביא הסבר נפלא על הקשר בין “תורת הרחם” לבין הבאר: “כי פסקה הבאר שהיתה בזכות מרים – ובזכות מרים טבילת נשים” – היכולת לדייק את “תורת הרחם”, לזכך ולטהר אותה ולהוציא מתוך “מקור החיים” – “מים חיים”[4] – היא כח הטהרה והטבילה שניתן לנשים בזכות מרים. לכן מיתת מרים מגיעה דוקא אחרי פרשת “פרה אדומה” שמתמודדת עם עניין הטומאה והיעדר החיים – מרים חושפת לנו את סוד הטהרה, וגילוי מחודש של יכולת החיבור אל החיים.
זה הכח של מרים, היכולת להמתיק את המר, לומר שירה ולראות את הגאולה גם כשקשה, בכח הפה והדיבור לחשוף את ההתאמה שבין התורה שבכתב לחיים – ובעצם להראות לנו שכל מה שה’ מצווה אותנו בתורת משה “מלמעלה” כבר גנוז בעמקי החיים, מלמטה…
הרבי מפיאסצ’נה ב”אש קדש” לפרשת חקת מרחיב את הנקודה הזאת אפילו יותר ומסביר שבניגוד לתורת האיש, בה הקב”ה הוא זה שמעורר באיש את הרצון להתקרב אליו ולקיים את המצוות, התורה של “בארה של מרים” היא בבחינת “אינו מצווה ועושה”: “…שאשה הנעשית צדקת ולומדת תורה ומקיימת המצוות, זאת היא מעשה שלה, כיוון שאינה מצווה ועושה – ואם-כך לא עוררו אותה כ”כ ממרום לזה… וכיוון שמקור עבודתה בה הוא, וממנה נובע – לכן הבאר מקור הנובע מים חיים, מים קדושים, היתה בזכותה“
ובמציאות? אין הופעה של חיים חדשים בעולם ללא איחוד איש ואישה, ללא השילוב בין השפע הא-לקי העליון היורד מלמעלה, מגיע אלינו מבחוץ, לבין ההקשבה למקור החיים הא-לקי שכבר גנוז בנו עוד בטרם נולדנו, למעיין החיים הא-לקי שמפכה בנו, ל”באר מרים”
השילוב שלהם מאפשר אחדות אמיתית, “שכינה ביניהם” והופעה של חיים חדשים בעולם, חיים שמגלים את אור ה’ ומרבים את תורתו בעולם.
יהי רצון שנזכה לגלות את “בארה של מרים” ולאחד אותה עם “תורת משה” בבתינו ובכל עם-ישראל!
[1] ניתן למצוא חלוקות אחרות בין התורה של “משה”, “אהרן” ו”מרים – שכולם בעמקי הדברים עולות בקנה אחד עם היסודות: תורה-נביאים-וכתובים (רוח-הקדש), תורה-קיום מצוות-תפילה, תושב”כ-תושב”ע-פנימיות התורה, ואכמ”ל, אנחנו נמשיך כאן את הדיון מתוך הבסיס שמרים מייצגת את התורה שבע”פ הפנימית שגנוזה בעמקי המציאות ומשתוקקת, עורגת ומתפללת להופיע ולהתגלות ולהתאחד עם תורת ה”מים העליונים”
[2] ואולי אפילו תורת ה”ביצית” שגנוזה בנו כבר מראשית היווצרותנו
[3] וכבר עסקנו בעבר בהגדרה של משה רבינו כ”ילוד אישה” – יליד רחם, כחלק מהותי מהיכולת שלו לקבל תורה
[4] ולא דם – כמו שכבר הרחבנו בדיבור במאמרים קודמים על “מים שהופכים לדם ודם שחוזר והופך למים”