שלושה רועים עמדו להם לישראל במדבר: משה, אהרן ומרים.
מדוע היה צורך בשלושה רועים ולא הספיק רועה אחד? מה כל אחד מהם תרם להנהגת עם-ישראל במדבר?
ובתוך כל זה – מה היה תפקידה המיוחד של מרים, ומדוע היה צורך שתפקיד זה יופיע לעולם דוקא מכוחה של אישה – ומה נוכל ללמוד מכך לגבי כוחן ותפקידן של נשים?
על כל זה ננסה לעמוד מתוך התבוננות בדמותה של מרים.
בחלק הראשון של המאמר נעסוק בשמה של מרים, ובמהות שמתגלה אצלה כבר מילדותה במצריים וממשיכה להופיע ביציאה ממצריים ובמדבר.
מתוך הלימוד נבין כיצד המהות והכח המיוחד של מרים מתגלים ב”בארה של מרים”.
בחלק השני של המאמר נעסוק במהותה של מרים כחלק מ”שלושת הרועים” של האומה, ובמיוחד בהקבלה בין “תורת הבאר” של מרים ל”תורה מסיני” של משה ובמפגש ביניהם
נתחיל את הלימוד בשמה של מרים:
בתוך השם “מרים” גנוזה המילה “מר”, ואכן, המדרש (בגמרא, סוטה יב:א) אומר ש “עזובה זו מרים – שהכל עזבוה מתחילתה” (אף אחד לא רצה להתחתן איתה) ובהמשך ממשיכה הגמרא ואומרת “שהיו פניה דומין ליריעות” ומסביר רש”י “שמתחילה חולנית היתה…” (צבע פניה היו חיוורים כיריעות שאינן צבועות) – אישה כזאת, חולנית שאף אחד לא רוצה להתחתן איתה – היא אישה מרירה, שמר לה…[1]
ובכלל, מרים מקבילה למצבם של בני-ישראל במצרים:
המדרש מספר שהלידה שלה היוותה את שיא המרירות והשעבוד:
“א”ר תנחומא: עיקר שיעבודן של ישראל לא היה אלא שמונים ושש שנה משעה שנולדה מרים. ולמה הוא קורא מרים, א”ר יצחק לשון מרור, כמה דאת אמ’ “וימררו את חייהם בעבודה קשה בחומר ובלבנים” (פסיקתא דרב כהנא ה)
מר לישראל, המצרים ממררים את חייהם – ומרים נולדת לתוך שיא הגלות והשיעבוד, שיא חיי המרירות, היא נקראת בשם שמשקף את המרירות, ה”מרור” שהם אוכלים שם, ומר לה….
אבל בתוך כל המרירות הזאת – מרים יכולה לראות את הפוטנציאל של הטוב: “לפי שהיתה מרים מתנבאת ואומרת: עתידה אמי שתלד בן שיושיע את ישראל” (שמות רבה א:כב). כל העם שקוע בעבדות, במרירות, בניתוק, ועמרם אביה פורש מאשתו – כי איזה טעם יש להוליד בנים לדור כזה מריר שאין לו תקוה? אבל מרים רואה את התקווה – את הישועה העתידה, מסתכלת בעומק המרירות על הישועה העתידה שגנוזה בפוטנציאל… על הטוב הצפוי להיוולד (ואכן משה רבינו שנולד כתוצאה מנבואתה נקרא “טוב”)
מרים היא אחותו הגדולה של משה – הכח שלה חייב להופיע בעולם לפני הופעת אורו של משה “ויתמלא הבית אורה” – כי רק מכוחה הוא נולד, והכח שלה חיוני כדי שכוחו יתגלה בעולם..
מרים היא אחת משתי המיילדות העבריות, חז”ל מזהים אותה עם “פועה” – “שהיתה פועה ומדברת והוגה לוולד” (רש”י) – יש לה את היכולת “לפעות” = לשיר ולשמח את התינוקות – מתוך ראיית הטוב שטמון בהן, לא לחינם היא תהפוך בהמשך ל”אם השירה”, ועוד נרחיב על-כך בהמשך.
הכלי-יקר מסביר ש”פועה” היא מלשון דיבור ושתפקידה בעולם של מרים היה תיקון הדיבור (ועוד נרחיב עליו בחלקו השני של המאמר, במיוחד אל מול אחיה של מרים, משה, שהיה “כבד פה וכבד לשון”). הדיבור הזה של המיילדות הוא דיבור שמביא חיים – “ותחיין את הילדים“
ואז… משה מושם בתיבה על היאור – נראה שאין עתיד לנבואתה, המציאות שוב נראית מרה.. אבל מרים – “ותצב אחותו מרחוק לדעה מה יעשה בו” – היא מאמינה בטוב שגנוז כרגע ומוחבא בתוך התיבה, היא מחכה לישועה ומאמינה שהיא עוד תופיע…
כשבני-ישראל יוצאים ממצרים – על מה חושבת מרים? על לקיחת התופים. היא יודעת שיגיעו ניסים ויצטרכו לומר שירה – הוא מתכוננת מראש לגאולה העתידה להופיע…
מרים היא בעצם המיילדת של הגאולה – מוכנה מראש, עומדת וצופה, מתכוננת ומעודדת, מעוררת את השאיפה ומאמינה בוולד שעתיד להופיע.
לאחר קריעת ים סוף משה ובני-ישראל שרים שירה, וגם הנשים שרו. עם תופים ומחולות.
מסביר בעל ה”מאור ושמש” ששירת הנשים קדמה לשירת הגברים: הנשים האמינו בישועת ה’ והתחילו לשיר ברגע שהים הטביע את מצרים – עוד לפני שראו את המצרים מתים. – ברגע שהתחיל הנס, עוד לפני שהוא הסתיים – היא כבר יוצאת בתוף ובמחול…
כוחן של הנשים הוא זה שאיפשר את הגאולה, “בשכר נשים צדקניות נגאלו ישראל ממצרים“
כמו השירה שפורצת ממרים, נובעת מעמקי ליבה ומבטאת את עומק הכרת הטוב ואהבת ה’ שבפנימיותה, שיסודה כבר בפעיה שהיתה פועה לוולדות במצרים, כך הבאר של המים הנובעים מעמקי האדמה בזכותה.
ומה קורה מיד לאחר השירה המרוממת?
מיד בפסוקים הבאים אחרי שירת מרים (שהיא בפעם הראשונה בה מרים נקראת במפורש בשמה בתורה) – המים שוב הופכים למרים: “ולא יכלו לשתות מים ממרה כי מרים הם” – המרירות חוזרת.
במרה היו מים מרים, הקב”ה אומר למשה לקחת עץ מר ולזרוק למים – ועל-ידי המרירות יהפכו המים למתוקים – דווקא המר הוא שמגלה וחושף את המתיקות!
המרירות של מרים היא זו שהרימה אותה (מר=רם) ואיפרה לה לראות את עומק הטוב הגנוז, להפוך מר למתוק!
המים המרים – הופכים לבאר מרים!
מהו אותו כח שמופיע ומתגלה בעולם ע”י בארה של מרים?
המהר”ל מסביר שהבאר מסמלת את ההשתוקקת שיש לעם-ישראל כלפי בורא עולם:
“אמנם על ידי מרים היה הבאר. כי היה בישראל שהיו משתוקקים אל העילה, והשתוקקות הזה הוא השתוקקות התחתונים אל העליונים, כמו השתוקקות הנקיבה אל הזכר. לכך נתן להם הבאר, כי הבאר נובע ועולה מלמטה למעלה, וכדכתיב (במדבר כא, ז) “עלי באר ענו לה”. כי הבאר הוא התעלות התחתונים, שהם המים אשר למטה מן הארץ נובעים למעלה… כן הבאר הוא מורה על השתוקקות התחתונים למעלה, ולכך הבאר היה עולה מן התחתונים. ומפני זה נקראת האשה בכתוב “באר”, כדכתיב (משלי ה, טו) “שתה מים מבורך”. וכל זה כי האשה והבאר הם מתדמים ומתייחסים, … ולכך בזכות מרים, שעל ידה היה השתוקקות והתעלות אל העילה, היה הבאר, שהוא מקור מתעלה ומשתוקק למעלה” (נצח ישראל פרק נ”ד)
באר מרים, שהיתה נובעת ומעלה מים ומעמקי הארץ, מסמלת את הכיסופים שיש לעם ישראל לאהבה ולדביקות עם בוראם.
וכאן נוכל להבין את הקשר שבין הבאר לשירה – שירה נובעת מלב שעולה על גדותיו ושופע החוצה.
זהו כוחה של מרים, כח הנביעה של המים התחתונים.
בחלק הבא של המאמר נסביר אי”ה את היחס בין הבאר, המן והענן, ואת היחס בין “תורת הבאר” של מרים ל”תורה מסיני” של משה.
אבל נסיים היום את הלימוד במקום אליו עוברת הבאר כשהיא נעלמת לאחר דור המדבר:
חכמים מסבירים, שבניגוד למן ולענני הכבוד שנעלמו לחלוטין לאחר דור המדבר, בארה של מרים סובבת והולכת, היא לא נעלמה אלא רק נגנזה.
על-פי מה ראינו עד עכשיו נוכל להבין שכח שירת העולמות התחתונים שרוצים לומר שירה ולהידבק בבוראם מונח וגנוז במעמקי הבריאה עוד מששת ימי בראשית, ואכן, “פי הבאר” הוא אחד הדברים שנבראו בער”ש בין השמשות, והמדרש מספר לנו כבר ביום השני לבריאה על ה “בכי ושירות” של המים התחתונים שרוצים לשבח את בוראם ובוכים על הריחוק ממנו מתוך ההעלם שלהם במעמקי הארץ.
לאחר ימי דור המדבר, הבאר נעלמה ולא נגלית לעינינו, אבל המדרש מספר לנו שהיא קבורה בכינרת, “בימה של טבריה” (הים היחיד בארץ ישראל שיש לו מים מתוקים!!)
ולמה נקרא שמה טבריה? “שטובה ראייתה” (מגילה ו:א) – יש בה את היכולת לראות טוב, להאמין בטוב.
ומה השם של “ימה של טבריה”? הכינרת – מלשות כינור – ששר ומנגן לה’ תמיד “הללוהו בנבל ובכינור”.
את ההתייחסות שלנו לבאר, כך מסביר החת”ס, אנו מבטאים בהודיה עליה בשירת ההלל: “ההפכי הצור אגם מים” – סופי תיבות אותיות מרים.
וכמו מרים שיכלה לראות את הגאולה בתוך המרירות, נסיים עם הפנים לגאולה העתידית:
מה יקרה לבארה של מרים לעתיד לבוא?
מסביר המדרש: “עתיד הקב”ה להעלות בארה של מרים, דכתיב “והיה ביום ההוא יצאו מים חיים מירושלים” (אוצר המדרשים)
אותה באר, אותו כח פנימי שמרים מביאה לעם-ישראל, אותם “מים חיים”, “מעיינה של תורה”, יופיעו ויתגלו לעולם מתוך המקדש בירושלים.
בחלק הבא נסביר בע”ה מהו אותו כח פנימי, אותה “תורה” שגנוזה במעמקי בארה של מרים , כיצד היא באה לידי ביטוי, וכיצד היא מתחברת ומשתלבת עם “תורת משה” שניתנה בסיני.
[1] עפ”י חז”ל היא נישאה לכלב בן -יפונה בגיל מבוגר כשהוא צעיר ממנה 48 שנה, בנה היה חור, ונינה בצלאל בונה במשכן