בימים אלה, כאשר עם-ישראל קם ומתנשא כארי להיות שותף לקב"ה בהעברת ממשלת זדון מן הארץ, רבות מאיתנו שואלות את השאלה – מה עם אינטימיות הזוגית בתוך הבית היהודי? האם יש לה מקום גם בשעת מלחמה? וכיצד מצליחים להגיע אליה בפועל?
בדברים הבאים לא אגע בהיבטים המעשיים של התנאים ליצירת אינטימיות זוגיות בשעת מלחמה, אלא אתייחס להקבלה בין המהלכים הא-לקיים שמתרחשים בין הקב"ה לכנסת-ישראל, במיוחד בסוף הגלות ודמדומי השחר של הגאולה לבין האינטימיות הזוגית שבין איש ואשתו – ומתוך כך נוכל ללמוד על היחס והמקום המדוייק של החיבור הזוגי והאינטימי, דווקא עכשיו, בימי המלחמה.
בלעם הרשע מנבא על עם-ישראל "הן עם כלביא יקום וכארי יתנשא" (במדבר כ"ג:כד) – אבל גם הקב"ה מתואר בכמה מקומות נביאים כאריה השואג על מצבם של ישראל.
הגמרא במסכת ברכות מתארת שלוש שאגות שהקב"ה שואג במהלך הלילה:
דתניא ר' אליעזר אומר:
שלש משמרות הוי הלילה ועל כל משמר ומשמר יושב הקב"ה ושואג כארי שנאמר: "ה' ממרום ישאג וממעון קדשו יתן קולו שאוג ישאג על נוהו" (ירמיהו כה:ל) וסימן לדבר: משמרה ראשונה חמור נוער, שניה כלבים צועקים, שלישית תינוק יונק משדי אמו ואשה מספרת עם בעלה. … למאי נפקא מינה למיקרי ק"ש למאן דגני בבית אפל (למי שישן בבית אפל) ולא ידע זמן ק"ש אימת כיון דאשה מספרת עם בעלה ותינוק יונק משדי אמו ליקום וליקרי.
אמר רב יצחק בר שמואל משמי' דרב : ג' משמרות הוי הלילה ועל כל משמר ומשמר יושב הקב"ה ושואג כארי ואומר אוי לבנים שבעונותיהם החרבתי את ביתי ושרפתי את היכלי והגליתים לבין אומות העולם:
מה משמעות החלוקה של הלילה לשלוש משמרות?
המהר"ל מסביר שהלילה משול לתקופת הגלות:
והלילה נחלק לג' משמרות, כדאיתא בפרק קמא דברכות (ג.) … ויש לשאול, למה בכל משמר ומשמר הקב'ה שואג 'אוי לי שהחרבתי את ביתי וכו". אבל יש לך לדעת, שהלילה הוא חושך, והוא דומה לגלות, שישראל יושבים בחושך ולא אור… וכמו שהלילה נחלק לג' משמרות, כך הגלות נחלק לג' חלקים, והם דומים לגמרי אל המשמרות שהם בלילה, כי הם סימן אל שלשה חלקי הגלות. לכך השם יתברך יושב ושואג על כל משמר 'אוי לי שהחרבתי את ביתי וכו": (נצח ישראל יח)
החלק האחרון של ה"לילה" – הוא כבר החלק שקרוב אל האור:
ואמר "ותינוק יונק משדי אמו", כי במשמר הג' יש עוד סימן שני, מה שלא תמצא בשאר משמרות. וזה כי במשמר הג' שהוא קרוב אל היום, שהוא סימן הגאולה, כמו שהלילה סימן לגלות, לכך כמו שבסוף משמר זה תינוק יונק משדי אמו, כך ישראל הנקראים "נער", כדכתיב (הושע יא, א) "כי נער ישראל ואהבהו". … ודבר זה הוא קרוב לאור היום, לכן מחלק המשמר הג' לשנים; אשה מספרת עם בעלה, ותינוק יונק משדי אמו… (דרוש ל על התורה)
אומר המהר"ל שדווקא העדר האור של סוף ימי הגלות – הוא סימן לגאולה הקרובה, ליום שהולך להפציע.
ההתייחסות לסוף הלילה כמבשר גאולה – מזכירה לנו את המדרש המוכר והמפרסם על ר' עקיבא – שדווקא כשראה שועל יוצא מבית קדשי-הקדשים יכל לשחוק ולראות בכך סימן לקיום נבואות הגאולה, וגם את המדרש על אילת-השחר שמקבילה לגאולתן של ישראל קמעא קמעא, ולא סתם הגמרא ממשיכה שהידיעה מתי סוף אשמורה שלישית משמעותית כדי לדעת מהו זמן "קראית שמע של שחרית" – של שחר הגאולה
גם ר' צדוק הכהן מתאר את שלושת חלקי הלילה, ומדגיש את ההדרגתיות של סוף הגלות:
בכל מעשה ה' יתברך יש סימן ניכר למטה, .. וזהו על כל משמר ומשמר שואג כו' וסימן לדבר – רוצה לומר: שיש סימן ניכר למטה.
ושאגה א' שהוא במשמר א' דגלות, כל כך בתוקף עד שניכר גם בחמור, שהוא בריה פחותה ביותר, כמו שאמרו: עם הדומה לחמור…
ובשניה רק בכלבים, שאין פחותים כל כך, שיש בו צד אחד דקדושה, .. לכן הסימן כלבים צועקים, והיינו הרמת קול שמחה אליהו בא לעיר, שהוא סימן עת רצון… כי מחצות ואילך מתחיל הרגשת היום, על־דרך שאמרו: משמורא ופלגא נמי הוי משמורות,
ובשלישית ההרגשה רק לבני אדם שלימים, ולפי שקרוב לאור היום הם מתעוררים על ידי האתערותא דשאגה דלמעלה, שהוא מתוך הרגשת האור; וכן הם מתעוררים בסיפור דחבה אשה לבעלה [כנסת ישראל וה' יתברך, כמ"ש בשיר השירים], ותינוקות של בית רבן יונקים משדי כלל הכנסת ישראל על־ידי שמתעוררים לינק. (צדקת הצדיק כג)
אם כך, שלושת המשמרות מתארים שלושה שלבים של הגלות, והשלב השלישי, הוא השלב של סוף הגלות שבו כמעט מבצבץ האור של הגאולה. ודוקא אז, בשיא החושך של הגלות מצד אחד, ועם הופעת דמדומי השחר של הגאולה מהצד השני, נוצר מצב שמכונה "אשה מספרת עם בעלה"
מה בדיוק מתרחש בזמן ה"לילה" בין ה"אשה" לבין "בעלה"? כיצד הכאב של צער הגלות מתבטא במערכת היחסים הזוגית?
הזה"ק לוקח את המדרש המובא בגמרא – ומרחיב אותו כדי לתאר ולדמות מה קורה ב"חדרי-חדרים" של מערכת היחסים בין הקב"ה לכנסת-ישראל כתוצאה מהחורבן:
שָׁנִינוּ, בְּכָל לַיְלָה וְלַיְלָה קוֹל מְרִירוּת שֶׁל כְּאֵב שֶׁל צִיּוֹ"ן נִשְׁמָע מֵרוּם הָרָקִיעַ לְמַטָּה, וּמִמַּטָּה לָרָקִיעַ, כְּמוֹ שֶׁנֶּאֱמַר (ירמיה כה) "ה' מִמָּרוֹם יִשְׁאָג וּמִמְּעוֹן קָדְשׁוֹ יִתֵּן קוֹלוֹ שָׁאֹג יִשְׁאַג עַל נָוֵהוּ."
בְּרֵאשִׁית הַלַּיְלָה הִיא מְכַוֶּנֶת בִּבְכִיָּה, וְשׁוֹאֶגֶת מֵרוּם הָרָקִיעַ לְמַעְלָה. יוֹרֶדֶת לְמַטָּה, לִמְקוֹם הַמִּזְבֵּחַ הַחִיצוֹן, וְרוֹאָה מְקוֹמָהּ חָרֵב, טָמֵא בְטֻמְאָה, וְכָל מָקוֹם לֹא נִמְצָא בוֹ. גּוֹעָה וּמְיַלֶּלֶת, צוֹוַחַת בְּקוֹל שֶׁל מְרִירוּת, וְאוֹמֶרֶת: מִזְבְּחִי, מִזְבְּחִי, פַּרְנָסָתִי שֶׁרִוֵּיתָ אוֹתִי בְּכַמָּה נִסּוּכִים, בְּכַמָּה עוֹלוֹת טְהוֹרִים קְדוֹשִׁים…. אוֹי לַחֲמוֹר שֶׁאִבֵּד אֵבוּסוֹ, הַמָּקוֹם שֶׁמִּתְרַוֶּה מִמֶּנּוּ. ..
בַּחֲצוֹת הַלַּיְלָה נִכְנֶסֶת לְתוֹךְ אוֹתָהּ הַנְּקֻדָּה שֶׁל צִיּוֹן, מְקוֹם בֵּית קָדְשֵׁי הַקְּדָשִׁים, רוֹאָה אוֹתָהּ שֶׁנֶּחֱרָב, וְנִטְמָא מְקוֹם בֵּית מוֹשָׁבָהּ וּמִטָּתָהּ, גּוֹעָה וּמְיַלֶּלֶת, עוֹלָה מִמַּטָּה לְמַעְלָה, וּמִמַּעְלָה לְמַטָּה, מִסְתַּכֶּלֶת בִּמְקוֹם הַכְּרוּבִים, צוֹוַחַת בְּקוֹל מַר, וּמְרִימָה קוֹלָהּ וְאוֹמֶרֶת: מִטָּתִי מִטָּתִי, מְקוֹם בֵּית מוֹשָׁבִי! עַל הַמָּקוֹם הַזֶּה כָּתוּב (שיר ג) עַל מִשְׁכָּבִי בַּלֵּילוֹת. מִשְׁכָּבִי, מִטַּת הַגְּבִירָה. גּוֹעָה בִּבְכִיָּה וְאוֹמֶרֶת: מִטָּתִי, מְקוֹם מִקְדָּשִׁי, הַמָּקוֹם שֶׁל הַמַּרְגָּלִיּוֹת הַטּוֹבוֹת, בֵּית הַפָּרֹכֶת וְהַכַּפֹּרֶת, שֶׁהָיוּ סוֹמְכִים עָלָיו שִׁשִּׁים אֶלֶף רְבָבוֹת שֶׁל אַבְנֵי יְקָר, סְדָרִים סְדָרִים, שׁוּרוֹת שׁוּרוֹת, מִסְתַּכְּלִים זֶה עַל זֶה. סִדְרֵי רִמּוֹנִים מֻצָּעִים עָלַיִךְ לְאַרְבָּעָה צְדָדִים. הָעוֹלָם עָמַד בִּשְׁבִילֵךְ.
רִבּוֹן הָעוֹלָם, בַּעְלִי הָיָה בָּא אֵלַי, וְהוּא שׁוֹכֵב בֵּין זְרוֹעִי, וְכָל מַה שֶּׁרָצִיתִי מִמֶּנּוּ, וְכָל רְצוֹנִי עוֹשֶׂה בַּזְּמַן הַזֶּה, כְּשֶׁהָיָה בָּא אֵלַי וְעָזַבו (שם( בִּי מְדוֹרוֹ וּמִשְׁתַּעֲשֵׁעַ בֵּין שָׁדַי.
מִטָתִי מִטָּתִי, אֵינֵךְ זוֹכֶרֶת כְּשֶׁהָיִיתִי בָּאָה אֵלַיִךְ בְּשִׂמְחָה וּבְטוּב לֵב, וְאוֹתָם הַתִּינוֹקוֹת הָעֲלָמִים הָיוּ יוֹצְאִים כְּנֶגְדִּי, מַכִּים בִּכַנְפֵיהֶם בְּשִׂמְחָה לְקַבְּלֵנִי….
זֶהוּ מְקוֹמְךְ בַּזְּמַן הַזֶּה לָבא אֵלַי, הֲרֵינִי מְזֻמֶּנֶת כָּאן. וַהֲרֵי נִשְׁכַּחְתָּ מִמֶּנִּי. אֵינְךְ זוֹכֵר יְמֵי הָאַהֲבָה, כְּשֶׁהָיִיתִי שׁוֹכֶבֶת בְּחֵיקְךְ, וַחֲקוּקָה בִּדְיוֹקַנְךְ, וּדְיוֹקְנִי הָיָה חָקוּק בְּךְ. כַּחוֹתָם הַזֶּה שֶׁמַּשְׁאִיר דְּיוֹקְנוֹ בַּחֲקִיקַת הַכְּתָב, כָּךְ הִשְׁאַרְתִּי דְיוֹקְנִי בְּךְ, כְּדֵי שֶׁתִּשְׁתַּעֲשַׁע בִּדְיוֹקְנִי, בְּעוֹדִי בְּתוֹךְ צִבְאוֹתַי.
גּוֹעָה בִּבְכִיָּה וְאוֹמֶרֶת: בַּעְלִי בַּעְלִי, הָאוֹר שֶׁל הָעֵינַיִם הֲרֵי נֶחְשָׁךְ. אֵינְךְ זוֹכֵר, כְּשֶׁהָיִיתָ מוֹשִׁיט שְׂמֹאלְךְ מִתַּחַת לְרֹאשִׁי, וַאֲנִי מִתְעַנֶּגֶת עַל רֹב שָׁלוֹם, וִימִינְךְ מְחַבֶּקֶת בְּאַחֲוָה וּבִנְשִׁיקוֹת. וְנָדַרְתָּ לִי שֶׁלֹּא תַעֲזֹב אַהֲבָתִי לְעוֹלָמִים. וְנִשְׁבַּעְתָּ לִי (תהלים קלז) אִם אֶשְׁכָּחֵךְ יְרוּשָׁלַיִם תִּשְׁכַּח יְמִינִי, הִנֵּה נִשְׁכַּחְתִּי מִמְּךְ…
אֲנִי מְבַקֶּשֶׁת אוֹתְךְ – וְאֵינְךְ. מְבַקֶּשֶׁת עַל בָּנַי – וְאֵינָם. מְבַקֶּשֶׁת עַל קְדֻשַּׁת הַמָּקוֹם הַזֶּה – וַהֲרֵי נִטְמָא. כָּל הָעוֹלָם הָיָה בְשָׁלוֹם מִשּׁוּם הַמָּקוֹם הַזֶּה. הַכְּלָבִים אֵין נוֹבְחִים בַּזְּמַן הַזֶּה, כֻּלָּם הָיוּ בְשָׁלוֹם. גּוֹעָה וּמְיַלֶּלֶת, וְכָל אוֹתָם הָאוּכְלוּסִים לְמַעְלָה. וְהַכְּלָבִים צוֹוְחִים לְמַטָּה, בְּרֵאשִׁית הַמִּשְׁמוֹרָה הַשְּׁלִישִׁית.
הִיא יוֹצֵאת וּבָאָה, וְעוֹמֶדֶת עַל מְקוֹם מִזְבַּח קְטֹרֶת הַסַּמִּים, גּוֹעָה וּמְיַלֶּלֶת, וְעוֹלָה לְמַעְלָה, וּמוֹצֵאת כְּרוּב אֶחָד מֵאוֹתָם שְׁנֵי הַכְּרוּבִים שֶׁהָיוּ עִמָּהּ, וּמֵאוֹתוֹ הַזְּמַן לֹא הָיָה לָהּ אֶלָּא אֶחָד. וְאוֹתוֹ הַתִּינוֹק הָעֶלֶם שֶׁנִּשְׁאָר, יוֹנֵק מִמֶּנָּה בְּכִיָּה וִילָלָה.
וְאָז הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא הִזְדַּמֵּן אֵלֶיהָ, וְיוֹרֵד אֵלֶיהָ, וּמְדַבֵּר עִמָּהּ. וְעַל זֶה כָּתוּב (ירמיה לא) כֹּה אָמַר ה' מִנְעִי קוֹלֵךְ מִבֶּכִי וְעֵינַיִךְ מִדִּמְעָה, כִּי יֵשׁ תִּקְוָה לְאַחֲרִיתֵךְ. וְעַל זֶה שָׁנִינוּ, תִּינוֹק יוֹנֵק מִשְּׁדֵי אִמּוֹ, וְאִשָּׁה מְסַפֶּרֶת עִם בַּעְלָהּ. (זהר חדש איכה דף קי"ב)
המדרש הזה מתאר את שלושת חלקי הלילה כמקבילים לחורבן המקדש: המזבח החיצון, קדש-הקדשים ומזבח הקטורת, ואת הציפיה לגאולה ולנחמה, ולאיחוד המחודש בין הקב"ה לכנסת ישראל– כתהליך המתרחש דווקא כש"אשה מספרת עם בעלה" – מבקשת ודורשת את הקירבה הזוגית – הקב"ה חוזר ומופיע, הגאולה מתקרבת.
מסתבר שה"לילה" הוא לא רק מהלך פאסיבי שצריך לחכות ולהמתין עד שיסתיים מאליו, אלא הבכי והכאב של "ציון", ההמיה והגעגוע שלה לשוב ולהתאחד עם הקב"ה הם אלה שגורמים לקב"ה להופיע מחדש ולשוב לציון.
ועדין נשאר לנו להבין, למה הגמרא מתארת את הקשר הזוגי לקראת הגאולה דווקא בלשון של "אישה מספרת עם בעלה" – מהו אותו "סיפור" שהיא מספרת?
המדרש מלמד אותנו על שיחתן של האמהות:
ולמה נתעקרו האמהות? ר' לוי בשם רב שילא…שהקב"ה מתאווה לתפילתן ומתאוה לשיחתן. שנאמר (שה"ש ב'): 'יונתי בחגוי סלע'. יונתי בחגוי למה עקרתי אתכם – בשביל הראיני את מראיך השמיעיני את קולך". (בראשית רבה מ"ה, ה).
וגם בירושלמי:
הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מִתְאַוֶּה לִשְׁמוֹעַ שִׂיחָתָן שֶׁלַּצַּדְקָנִיּוֹת (ירושלמי סוטה ז:א)
מה החשיבות של השיחה והסיפורים דוקא של נשים? אנחנו רגילות להתייחס ל"סיפור" כ "פטפוט" ודיבור של דברים בטלים, אבל – הקב"ה מתאווה דווקא לסיפור הזה – אז אולי זה לא בדיוק ככה?
ר' נחמן מברסלב מלמד אותנו שכשאשה "מספרת" – היא חושפת מהלכים עמוקים לגבי השכינה:
מִסִּפּוּרֵי דְּבָרִים שֶׁל הַנָּשִׁים יְכוֹלִים לֵידַע מַעֲמַד הַשְּׁכִינָה אֵיך הִיא אוֹחֶזֶת כָּעֵת וְזֶה שֶׁכָּתוּב אֵצֶל מָרְדֳּכַי "שֶׁהָיָה מִתְהַלֵּך לִפְנֵי חֲצַר בֵּית הַנָּשִׁים לָדַעַת אֶת שְׁלוֹם אֶסְתֵּר" וְאֶסְתֵּר הִיא הַשְּׁכִינָה כִּי מָרְדֳּכַי הָיָה מַשִּׂיג זאת, לֵידַע שְׁלוֹם הַשְּׁכִינָה מֵחֲצַר בֵּית הַנָּשִׁים, עַל יְדֵי סִפּוּרֵי דִּבְרֵיהֶם (ר נחמן מברסלב, ליקוטי מוהר"ן ח"א – תורה רג (
לגבי המהות של ה"סיפור" דווקא, מפרש בעל הסולם:
מספרים, ה"ס הזווג הגדול שיהיה לעתיד, שהוא מלשון אשה מספרת עם בעלה (ברכות ג. ) וספיר הוא שם השכינה הק', מלשון ותחת רגליו כמעשה לבנת הספיר (שמות כ"ד). זוהרא דספיר היינו האו"ח שהיא מעלה מתתא לעילא, ונהיר, פירושו אור ישר, וזהיר, פירושו אור חוזר. ואומר, שע"י הזווג הגדול הזה הנעשה בגמר התיקון, שהוא קבוץ מכל הזווגין, הנה האו"י והאו"ח שבזווג הזה נהיר וזהיר מסוף העולם עד סופו, שז"ס השמים מספרים. (בעל הסולם, הקדמת הזהר, קכח)
ה"סיפור" הוא מלשון "ספיר" = עצם זך, צלול ומבריק.
כשאשה "מספרת עם בעלה" – מדובר במדריגה זכה ושקופה, (המתוארת בספר "מאמר שני המאורות" כמדריגה של הלבנה קודם מיעוטה) של היכולת לקבל ולהחזיר את כל האור הא-לקי ובכך ליצור אחדות גמורה בין העליונים והתחתונים, ובעצם להוות כלי להשראת שכינה בתחתונים ולהבאת הגאולה.
כש"אשה מספרת עם בעלה" מדובר במפגש ואיחוד שלם בין האור העליון, אור הקב"ה והתורה המופיע ומתגלה עלינו מלמעלה, לבין האור החוזר, הנשי, שמופיע ממעמקי המציאות ומשקף את האור העליון כמו מראה זכה, "ספירית" שמבטאת את ההתאמה בין המציאות התחתוני למציאות העליונה, את המוכנות של העולם התחתון להכית כלי להופעת האור הא-לקי בעולם ולהשראת שכינה.
באמצעות ה"סיפור", האשה בעצם אומרת לבעלה – אני זכה ו"ספירית", מוקנה לקבל לתוכי את כל האור שלך ולהביא אותו לידי ביטוי בעולם בצורה מתוקנת ומזוככת, ליצור מציאות אחדותית מתוך החיבור הזוגי שיכולה להופיע ברכה וגאולה לעולם, לבנות אבן בחורבות ירושלים ולהחזיר את מלכות ה' לציון.
דווקא ימי המלחמה, בהם עם ישראל קם ומתנשא כארי להיות שותף עם א-ל השואג ממרום על נוהו, הם הזמן הראוי שבהם אנחנו, הנשים, נתרום את חלקנו להכנת הכלי לגילוי האור הא-לקי, ונהיה בבחינת "אשה מספרת עם בעלה" כמו שכתבה לי היום בבוקר מישהי ששמעה את הנושא שאנחנו מעוסקות בו עכשיו:
"כשאני במפגש אינטימי עם בעלי מלא באהבה וחיבור, אני יודעת שזה משפיע על כלל ישראל, נותן כוחות גבורה ועוז למי שנלחם. אז להתענג בזמן מלחמה זו רפואה ושותפות מלאה בהצלחת המבצע"
אז יהי רצון שנזכה בכל בית לבנות את האבן שלנו בחורבות ירושלים ולהופיע בה את החזרת אור ה' ל"ציון" הפרטית שלנו, ובמהרה, מתוך שנקיים בבית שלנו את "קוּמִי רֹנִּי בליל [בַלַּיְלָה] לְרֹאשׁ אַשְׁמֻרוֹת שִׁפְכִי כַמַּיִם לִבֵּךְ נֹכַח פְּנֵי ה'" (איכה ב:י"ט) – ונדע לספר, לרון ולהשיח בדבקות כל אחת עם בעלה, נוכל לקרב את הסיפור והשיח השלם של כנסת-ישראל עם דודה, להחזיר את השכינה לציון ולהופיע את מלכות ישראל בעולם!