ימים טרופים עוברים עלינו כעם, ובתוך כל הקושי הזה, נשות ישראל ניצבות מול קשיים רבים נוספים בתחום חיי המשפחה והטהרה.
כמות השאלות ההלכתיות, ההשקפתיות והמעשיות שמגיעות לפתחיהם של רבנים, יועצות טהרה והלכה בימים אלה גדולה מהרבה מהרגיל:
- כלות שהחתן שלהן מגוייס ולא יודעות האם החתונה תתקיים כסדרה, ומה עם שבעה נקיים?
- נשואות טריות ש”חתן יוצא מחופתו” וניצבות בפני טהרה ראשונה אחרי לידה כאשר לא ברור האם יש בשביל מי..
- נשים שקרוב משפחה שלהן בין ההרוגים, הנעדרים או החטופים ומתלבטות לגבי טבילה ואישות בימים אלה
- גם שאר נשים וזוגות שמתלבטים לגבי אישות בשעת צרה לישראל
- נשים שחוששות לצאת מהבית לטבול
- זוגות שמתארחים או מארחים בתנאים שבהם אין פרטיות או קשה לטבול ולהיטהר
- נשים ששוכחות בדיקות ואפילו הפסק עקב אזעקות, מתח, לחץ ודאגה
והיד עוד נטויה….
בתוך כל אלה, אני רוצה להתייחס היום לקושי מיוחד שחוזר על עצמו אצל נשים רבות ובהקשרים שונים: מה עושים כאשר מגיע ליל טבילה אבל הבעל מגוייס ולא צפוי להגיע?
לא אתייחס כרגע לשאלות ההלכתיות והמעשיות לגבי השאלה ההלכתית האם ומתי לטבול ובאיזו צורה, וכיצד לפתור קשיים טכניים סביב טבילה בעת מלחמה.
אני רוצה להתייחס בדברים אלה לתחושה הנפשית של האשה “האם בכלל יש טעם לטבול כאשר ידוע בוודאות שהבעל לא יגיע הערב”.
בדרך-כלל אנחנו מכירות את הטבילה בעיקר בהקשר הזוגי שלה.
טבילה היא הרגע שמשנה את המצב הזוגי שלנו מ”אסורים” ל”מותרים” ובכך מתחדש הקשר הזוגי האינטימי בין בני הזוג. זה בדרך כלל המוקד המרכזי בציפיות שלנו לקראת הטבילה והמפגש הזוגי שאחריה. לכן טבילה נתפסת אצל הרבה נשים בעיקר כהתרחשות זוגית: לפני הטבילה האשה אסורה לבעלה, ואחרי הטבילה היא מותרת, וכל תכלית תהליך ההיטהרות והטבילה הוא “להתיר אשה לבעלה” כאשר שיא מימוש תכלית זו הינו בחיי האישות שבליל-הטבילה.
אם כן, הרי שכאשר הבעל לא נמצא וגם לא צפוי שהוא יגיע – נראה כאילו אין טעם לטבול. וכך מרגישות נשים רבות.
אני רוצה להציע כאן אפשרות אחרת להתייחסות לתהליך הטבילה והטהרה – שלדעתי יכול לסייע לנשים במצבים האלה:
הלכות נדה בבסיסן הינן הלכות טומאה וטהרה, ואכן מסכת “נדה” איננה ממוקמת בסדר “נשים” אלא בסדר “טהרות”. הלכות “נדה” עוסקות במצבים בהם האשה “טהורה” ובמצבים בהם היא “טמאה” – כאשר המשמעות המרכזית של מצבים אלה קשורה להיתר עליה להר-הבית ולמקדש, ולעיסוק בקודשים וטהרות (וחלק משמעותי מהמשניות במסכת נדה עוסקות בהשלכות אלה) ורק כסניף משני של היות האשה טהורה או טמאה היא אכן גם מותרת או אסורה על בעלה.
ארחיב רגע ואסביר את הנקודה הזאת:
כשאשה נהיית “נדה” – היא קודם כל נטמאת = משנה את מצבה מ”טהורה” ל”טמאה”, וכתוצאה מזה משתנים הדינים שלה בכמה מובנים של הלכות “איסור והיתר”:
- היא אסורה בביאת הר-הבית והמקדש
- היא אסורה באכילת קדשים וטהרות
- היא יכולה לטמא דברים שהיא נוגעת בהם וכו’ לפי הלכות טומאה
- היא נאסרת במגע ובקשר אינטימי עם בעלה
מכיוון שאין לנו מקדש, איננו זוכות לאכול את מאכלינו בקדושה ובטהרה ואיננו מקפידים עם הלכות טומאה וטהרה ביתר המישורים של חיינו, המשמעות המעשית היחדיה של העובדה שאנחנו נידות – היא שבני הזוג נאסרים זה לזו.
לא אכנס כאן לבירור הרוחני העמוק של משמעות הטומאה, רק אזכיר על דרך רמז שטומאה קשורה לאטימות, סגירות, והעדר יכולת להיות פתוחה אל מה שמחוצה לי ומעבר לי. (בקורס “ששת שערי הלבנה” אני מלמדת את נושא הטומאה והטהרה לעומק וביסודיות)
מצב של טומאת הנדה, אם כן, הוא קודם כל מצב שמונע מהאשה גישה אל הקודש, מרחיק אותה מקירבת א-לקים ויוצר מצב בו היא כלי פחות מתאים לקבלת השפע הא-לקי.
הטבילה מעבירה אותה ממצב של טומאה ואטימות זו למצב של טהרה – היא נהיית כלי שראוי לביאת קודש, וממילא גם ראויה לביאת האיש – יצירת המקדש הפרטי האישי של כל זוג בביתם פנימה והשראת השכינה שבתוכו.
טבילה, אם כן, לפני שהיא קשורה לקירבה המחודשת של האישה אל בעלה, היא קשורה לשינוי המצב הרוחני של האישה מ”טמאה”, אטומה ומוגבלת ביכולת הגישה שלה את הקודש – ל”טהורה” וראויה לעיסוק בקדשים, טהרות וביאת מקדש. כאשר המקדש היה קיים, גם רווקות ופנויות טבלו לטהרתן כדי לזכות במדרגה הרוחנית של הטהרה.
אם-כן, גם אישה שבעלה רחוק ממנה – יכולה לזכות לתהליך הרוחני של ההיטהרות והחידוש הקשר עם הקודש שמאפשרת הטבילה, ובכך לתרום לקדושה ולהשראת השכינה בעם-ישראל.
בימינו עוד לא זכינו שיבנה המקדש ונזכה לעסוק בקדשים ובטהרות בקדושה, אבל אנו מתכוננות לגאולה במהרה, ולכן חשוב שנתרגל להפנים את מושגי הקדושה והטהרה בחיינו, כפי שאני מברכות ב”על המחיה”: “ונברכך עליה בקדושה ובטהרה”.
אז יהי רצון שמתוך החיבור המחודש של נשות ישראל למשמעות הרוחנית של עולם הטהרה והקדושה, נזכה במהרה לגאולה, שהשי”ת יחזיר שכינתו לציון, ונזכה שכל הבעלים ישובו לנשותיהם במהירה וניטהר כולנו הן עבור השראת השכינה הפרטית בבתינו והן עבור השראת השכינה הלאומית “והעלנו לתוכה ושמחנו בבניינה..”
בשורות טובות וישועות ונחמות לכל עם ישראל!
ליאון