המחזוריות הנשית בראי גן-עדן, המקדש והחורבן – חלק ראשון: גן-העדן והמקדש

בתקופת “בין המיצרים” עם-ישראל כולו מתאבל על חורבן בית-המקדש והסתלקות השכינה ממנו.

גם אנו, הנשים, שותפות לאבל זה.

האם יש באבלות הלאומית על חורבן בית-המקדש מרכיב שמיוחד לנשים?

האם יש קשר לתהליכי הגוף הנשי ובפרט למחזוריות הנשית?

כבר במגילת איכה ניתן למצוא דימויים רבים המדמים את ירושלים לאישה נידה, ואת החורבן לגילוי ערווה של ירושלים[1].

במאמר זה נלך בעקבות דימויים אלה, וננסה למצוא זיקה וקשר עמוק בין השראת שכינה בעולם ובישראל לבין הגוף הנשי והקשר הזוגי בין איש ואשתו כמקום משכן לשכינה.

נעקוב אחרי הופעת השכינה בישראל מהשכינה ששרתה בגן-עדן לפני החטא, דרך השראת השכינה באוהלי האבות והאימהות ועד השראת השכינה במשכן ובהמשך במקדש בירושלים. במקביל לכך נראה כיצד הופעת השכינה קשורה לקשר הזוגי ומתבטאת בו.

מתוך כך נתבונן במשמעות ובהשלכות של מציאות שלך חורבן והעדר שכינה על הבית היהודי ועל הגוף הנשי.

כבר מהתבוננות בבריאת העולם ובפרשת גן-העדן בחומש בראשית ובמדרשי חז”ל שם, נוכל לראות זיקה עמוקה בין גן-עדן ובין המקדש:[2]

חז”ל מונים לנו כמה דברים ש”קדמו לבריאת העולם” – אחד מהם הוא בית-המקדש[3]. דבר ש”קדם לעולם” משמעותו היא שמדובר במרכיב יסודי שעומד בבסיס העולם ובתשתיתו, קשור לתכלית העולם ולייעודו.

אחד ההסברים לגבי תכלית הבריאה הוא “נתאווה הקב”ה להיות לו דירה בתחתונים“[4] – ה’ רוצה לברוא מקום שיוכל להופיע את האור הא-לקי גם דרך המציאות הגשמית הנמוכה – להשרות שכינתו בעולם. לשם כך נברא העולם, ובמרכזו גן-העדן. שם מושם האדם, שתפקידו “לעבדה ולשמרה”.

בריאת העולם ובריאת האדם – מקושרים אצל חז”ל באופן ישיר למקום המקדש:

המדרשים מסבירים שנקודת הראשית שממנה נברא העולם היתה אבן השתיה, מקום ארון העדות בקודש הקודשים “שממנה הושתת העולם“[5], ואילו האדם שנברא “עפר מן האדמה” – עפרו נלקח ממקום מזבח הנחושת הנמצא בחצר המקדש, אותו מזבח עליו נאמר “מזבח אדמה תעשה לי“[6].

הן גן-העדן והן המשכן מהווים מקום להשראת השכינה ושמיעת הדיבור הא-לקי:

בגן-העדן “קול ה’ א-לקים מתהלך בגן“[7] – יש נוכחות א-לקית מלאה ומורגשת והאדם שומע את קול ה’ מתגלה ומדבר אליו.

במקביל לכך אחד מתפקידיו המרכזיים והראשוניים של המשכן הוא היותו מקום להשראת השכינה. כבר בציווי הראשוני על בניית המשכן בתחילת פרשת תרומה נאמר “ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם“[8] ובסיום הקמת המשכן וחנוכתו נאמר: “כבוד ה’ מלא את המשכן“[9] ו”קול ה’ מידבר מבין שני הכרובים“[10].

הקבלה נוספת בין גן-העדן והמשכן ניתן לראות מתוך התבוננות במה שנמצא במרכזו:

במרכז גן-העדן נמצא “עץ החיים” שהוא מקור החיים לעולם, שממנו יוצאים ארבעת הנהרות שמביאים מים חיים ושפע ברכה לעולם כולו.

במרכז המשכן נמצא ארון העדות שבתוכו הלוחות, התורה, שמהווה “עץ חיים היא למחזיקים בה“[11] ו”מקור חיים” ושעניינה להופיע את דבר ה’ לעולם כולו “כי מציון תצא תורה ודבר ה’ מירושלים“[12]. ולעתיד לבוא עתידים לצאת “מים חיים מירושלים“[13] שיתפצלו משם ויביאו שפע ברכה וחיים לעולם.

לאחר חטא אדה”ר השכינה מסתלקת מהעולם באופן הדרגתי: “עיקר השכינה בתחתונים היתה. כיוון שחטא אדה”ר נסתלקה לרקיע הראשון, חטא קין נסתלקה לרקיע השני… (נסתלקה) עד לרקיע השביעי” וכנגד 7 רקיעים מהם נסתלקה שכינה, “עמדו שבעה צדיקים (מאברהם אבינו) והורידוהו לארץ… (והשביעי היה:) עמד משה וזכה והורידו לארץ, שנאמר (בחנוכת המשכן): “וכבוד ה’ מלא את המשכן“”[14].

המשכן, אם כן, מהווה תיקון לחטא אדה”ר ויש בו מימד של חזרה למציאות של גן-העדן לפני החטא.

כמו שכבר הזכרנו, אדה”ר נברא ממקום המזבח החיצון שנמצא מחוץ לגן-העדן, ורק אחרי זה “ויקח ה’ א-לקים את האדם ויניחהו בגן-עדן לעבדה ולשמרה“[15]. לאחר החטא נאמר: “וישלחהו ה’ א-לקים מגן-עדן לעבוד את האדמה אשר לוקח משם“[16] ומיד אח”כ “וישכן מקדם לגן-עדן את הכרובים ואת להט החרב המתהפכת לשמור את דרך עץ החיים“[17].

לאחר החטא – האדם “עובד את האדמה” מחוץ לגן העדן, במקום בו נמצא מזבח האדמה ממנו הוצבר עפרו ושבאמצעותו הוא יכול לכפר על חטאו, ואילו הכרובים הם אלה שתפקידם “לשמור את דרך החיים“. לפני החטא – האדם הוא זה שצריך “לעבדה ולשמרה” – לעבוד בתוך גן-העדן ולא מחוצה לו, ולשמור על עץ החיים שנמצא במרכז הגן.

כאשר נתבונן במקדש נפגוש שם את שני הכרובים שמונחים מעל ארון העדות במקום הכי פנימי, בקדש-הקדשים ו”שומרים” את עץ החיים שבתוך הארון, ואת “מזבח אדמה תעשה לי” שנמצא בחצר, מחוץ למשכן, ושעליו אנו, בני-האדם, עובדים את עבודת הקרבנות.[18]

בסיפור החטא בגן-עדן אנו פוגשים איש, אשה, עץ ונחש. ה’ מניח את האדם –  “זכר ונקבה בראם” בגן-עדן, ושם הוא נפגש עם הנחש, שאינו כפוף לקול הא-לקי ומחטיא את האדם וגורם לו מיתה וריחוק מעץ החיים. בקודש הקודשים מצויים שני הכרובים בדמות זכר ונקבה, השומרים על התורה, עץ החיים, ואחד הדברים הנוספים המושמים בקה”ק הוא המטה של משה – אותו מטה שכשהוא נמצא בידי משה וכפוף לדבר ה’ מביא ברכה, ואילו בנסיבות אחרות – הופך לנחש, יוצר מוות.[19]

אם כן, בנקודות רבות אנו רואים כיצד המשכן מהווה שיקוף וחזרה למציאות המתוקנת של גן-עדן, אותו מקום יסודי שקדם לבריאת העולם, מקום השראת השכינה והופעת הקול הא-לקי, המקום בו מצויים זכר ונקבה השומרים יחדיו על “דרך עץ החיים” ושעליהם להיזהר מהנחש שעלול לגרום למיתה.